מודה שהסתובבתי באייקון בלב כבד. 

המסקנה הראשונה והמתבקשת:

אין כמעט שום מצב רוח רע שיומיים של גלידה כארוחת ערב לא יכולים לשפר.

המסקנה השניה והמתבקשת עוד יותר:

להתמך בחברים זה באמת הדבר הכי טוב שניתן לעשות במצבים כאלה.

[ידיד אחד שהיה איתי רוב זמן הפסטיבל מוסר שיש גם מסקנה שלישית ומתבקשת מאוד:

לאירועים שרוצים ללכת אליהם ביחד, כדאי לקנות כרטיסים מראש לכולם.]

אייקון עצמו, אולי בהשפעת מצב הרוח, לא היה משהו.

(ועם זאת, הסליחה עם מי שהפסיד רק משום שלא הזמנתי השנה כבשנים קודמות)

אזהרת "קמתי-התלבשתי" מעבר לקו.

אירוע הפתיחה היה, כהרגלו, משעשע, בהשתתפות המוצלחת מאוד של חברי היפופוטם,

אבל הופיע בתאריך בלתי סביר, ביום שצריך להגיע במיוחד רק כדי לראות אותו.

ביום ראשון הברזתי ונסעתי לסדנת שוקולד ופרלינים בצומת ביל"ו.

לקח שלוש שעות להגיע לשם באוטובוס, ובסוף חזרתי בלי פרלינים ועם הכסף בחזרה,

אבל היי, היה שוקולד באמצע.

ביום שני התכוונתי לפתוח את היום בבית ציוני אמריקה, בהתפרעות על מבצע הספרים שם ועם ההפקה הבימתית "המוזיקאים מברמן", שבו השתתפה אחת מאחיותיו של המכונף. הייתי בחזרה הגנרלית, ובלית ברירה (אחרי הגנרלית הבנתי מול מה אני עומדת) הבטחתי לרכוש כרטיס גם לאחת מאלה שיוצגו.

למרבה המזל ולמורת רוחו של הידיד שהצטרף אלי, כשהוא הגיע כבר לא נותרו כרטיסים לשעה שהתכוונו להגיע אליה, וכך מצאנו את עצמנו מסרסרים בכרטיס שלי להמון מאוכזב אחר במצב דומה. 

מהמבצעים קניתי לי ספר מד"ב במחיר מוזל מאוד, במטרה להציג אותו כספר המתנה שהצבא נותן לי ליום ההולדת (במחיר מלא כמובן), והשלמתי לכדי המחיר שלו בספרים מוזלים נוספים לרוב. לפני שהלך הבחור קנינו לנו גלידה כיד המלך.

אח"כ להרצאה על הקולנוע האפל של טים ברטון, שאותי קצת שעממה, אבל הלהיבה כמות גדולה של מעריצים בקהל. היו גם קטעי אנימציה והיה בסדר באופן כללי.

את היום קינחתי ב"אגדות עממיות בסיפורי נחמן מברסלב", הרצאה שאמורה היתה להתאחר עד כדי שלא אוכל לקחת אוטובוס הביתה, ואאלץ לישון אצל התלתלים. היא לא מילאה את הציפיות מהרבה מאוד היבטים. נתחיל בזה שהייתי 20% מהקהל. חוצמזה לא הוזכרו כלל האגדות שבתקציר (אם כי מה שכן היה היה מעניין למדי, וגם זכיתי בפעם הראשונה להבין מאיפה ה"שברו את הכלים ולא משחקים". הרי ברור שמהחסידות והקבלה. איך לא?), ובסוף זה גם הסתיים לפני חצות הליל. מה שאומר שהאוטובוס האחרון עוד לא עבר.

לא חברה טובה כמוני תתן לעובדות לבלבל אותה, לקחתי את ערימת הספרים הלא קטנה שהתהדרתי בה והתחלתי לשרך דרכי אל עבר ביתה של התלתלים. נוכחותה הפיזית לצדי בלילה באמת היתה הדבר הכמעט הכי מעודד בכל שבוע האייקון הזה. (אז מפליא שמפחיד אותי לומר לה תודה על זה?)

בשלישי בבוקר השארתי אצלה את כל הספרים שקניתי (פרט לאחד "של הצבא"), בהבטחה לבוא שוב ולקחת אותם + סוף סוף גם את יתר הדברים שתקועים אצלה עוד מימי האוניברסיטה שלי, השארתי הכל על השולחן וחזרתי לסינמטק,

להרצאה הטובה והמוצלחת, והמצחיקה מאוד, המיתולוגיה הביזארית. למרות שזו היתה הרצאתה הראשונה של לאורה הדס בכנסים, היא היתה בנויה היטב, קולחת מאוד, וכאמור, מצחיקה. לידיד מהצבא שבא במיוחד (!) לראות אותי (!) ואת ההרצאה הזאת (!), לא נותרו כרטיסים, כך שהוא לקח את ספר "המתנה" שלי והלך לו. לידיד מאתמול, לעומת זאת, שרכש את הכרטיס יום קודם, היה כרטיס, וכך היה לי עם מי לצחוק ולנחש איזו מיתולוגיה מכולן היא מומצאת לחלוטין (שנינו חשבנו שזו היתה זו עם המריבה בין אל הדברים הדוקרים לאל הדברים המושחזים, אבל מסתבר שטעינו). אחר כך לסרט "גיבורים קטנים", שהיה בסופו של דבר, בסדר גמור, אפילו שהוא ישראלי. אחרי זה היתה לי הפסקה של שש שעות בתכנית. הלכנו (עם אחותי שהגיעה ובסוף לא צפתה בשום דבר מאייקון) לחפש לנו משהו לאכול, והלכנו יותר מדי. התחילה לכאוב לי הרגל, ולא הפסיקה. בינתיים אחותי התפצלה מאיתנו, וידיד מהצבא נעתר לבוא מיום עבודה בחופש (!) ע"מ לשתות אתנו קפה ולפטפט קצת. היה מצחיק וכיף לראות אותו, ומחמם את הלב. אתם רואים, חברים הם דרך מצויינת להתנחם במצבים כאלה. אחר כך חזרנו לסינמטק רק כדי לגלות שההופעה הספונטנית של The Puppet Folk Revival (עד כמה ספונטנית שיכולה להיות הופעה של שלוש בובות שרות, כלומר, לא הופיעה בתכניה) בדיוק הסתיימה. בשלב זה כבר עייפתי מכל האייקון הזה. הפקדתי את הידיד בשולחן משחקי קלפים (חוקי! חוקי! חלק מקידום המכירות של המשחקים שמכרו באייקון), והלכתי לנמנם בפינה, ליד הפריק שבנה שם מגדל קלפים, ושני המוזרים שהסתכלו בחוברת הסקיצות (הדי מוצלחת) של איזה ילד בן 14. אחרי שמילטתי את אזני ממסלולן הישיר של קריאות ההתלהבות והצלחתי להרדם קצת, צלצל הטלפון והודיעני שידיד נוסף מגיע סוף סוף. השני נהנה מדי בשולחן המשחקים, אז הלכנו לאכול גלידה בלעדיו. אחר כך ישבתי איתו בהרצאה "אגדות מדעיות" של גיא בקר, שהתבררה כהצגה של מקרים רבים של טענות ל"מכונה הפועלת בלי די" והסיפורים המשעשעים של שגעונות הגדלות שהן מביאות איתן. טוב עשו החבר'ה מפורום אורט שהמליצו על גיא בקר. באמת היה נחמד. בסוף חזרנו דרך בית ציוני אמריקה, כדי לתפוס עם הידיד המאחר את סוף מכירת הספרים, ושם מצאנו את כל המשפחה של המכונף (פרט למכונף ולאבאמא, שמסתבר שבאו בהצגה אחרת) בתפקיד הקהל של ההצגה ההיא, בהפסקה בין מערכות. כאב לב וחיוכים לרוב. והופ בצליעה לכיוון תחנת האוטובוס, שמסתבר שהושבתה לגמרי בגלל שחפרו את כל הכביש החוצה.

בשלב הזה כבר התחילה לכאוב לי מאוד מאוד הרגל, וזה לא היה מעודד במיוחד להגיע כל הדרך לככר רבין, לתחנה הקרובה. בדרך הביתה כבר דידיתי בגרביים על המדרכה. א-ו-ף!

רביעי היה בסימן מנוחה (התיאוריה של אמא- הנעליים, שהן חדשות למדי, כנראה לוחצות קצת.)

ובחמישי בלילה (איבדתי יום איפהשהוא. תחושה כאילו לא סוף שבוע) חזרתי להופעה פעילה של רוקי בשעה בלתי סבירה. מאחר ובשל הכאב ברגל נידוני לנעלי קרוקס ורודות מכוערות, ככה גם תירצתי את יתר הלבוש הסטנדרטי לחלוטין שלי, בלי שמץ של בשר חשוף (כמו שאמרה אחותו היפהפיה של המכונף, שראתה אותי שם: "יש לך הסבר לזה?"), ומשם לתלתלים עם תיק ענקי, ללון ולקחת את כל הדברים שהשארתי אצלה. שם קיבלתי הפעם את החדר של השותפה-שהיא-גם-אקסית-של-התלתלים (בעוד הנ"ל מקבלת את צד המיטה ההוא. סה"כ מאוחר מכדי להעיר את התלתלים ע"מ להזדחל לשם), וגם פתק חביב עם הוראות ואת המגבת הכבר קבועה שלי, והשארתי בתורי רצף של פתקים קטנים בכל מיני מקומות בחדר. כיף לתקשר בפתקים, וזה היה מנחם ונעים לנסות לשמח את השותפה מרחוק אפילו בארבע לפנות בוקר.

לפני הרוקי היו הקפות, שעליהן כהרגלי בקודש אכתוב בנפרד, ועוד משהו מפתיע ומשמח:

המכונף צלצל לשאול איך עבר החג. מה שאומר שהוא לא ברוגז איתי, מה שמגולל מעל ליבי את האבן הגדולה ביותר.

בקשר להפסקת הקשר הרומנטי בינינו- זה נחווה בעיני כצודק לגמרי הפעם, ותחושתי היא שהפעם השער הספציפי הזה מוגף, וטוב שכך.

אז למרות שלא הצלחתי עם ה"ושמחת בחגך והיית אך שמח" הפעם, עדיין יצא שחג האייקון היה רב חברים ומעללים, וטוב.

השכלת השבוע: בריאת העולם ע"פ הקבלה. בשפה פשוטה עד פשוטה מאוד.