בשל ההקלה שבשיחה דיברנו על פני כל הזמן שתכננתי לישון בו לפני הרוקי, ולכן כל התכניות האחרות, שכללו ללכת להקפת בתל אביב לשם שינוי, נדחו בשעתיים, כדי שאספיק לישון אחרי הכל, והלכתי להקפות בבת ים.

כרגיל מעבר לגדר, צפיתי. בהתחלה חשבתי שהגעתי בדיוק לראות את העניין נגמר, בעיקר כשבאמצע דברי הרב (שהתייחס לאכזבתי ל"מוצאי שמחת תורה") נפל החשמל למיקרופון, וגם האור התחיל לגמגם, והרב דיבר לעצמו ולחושך.

אבל אחרי חמש דקות מייגעות הסתבר שהגעתי סה"כ להקפה השניה.

הלהקה, שהיתה מורכבת מחבר'ה צעירים, אחד עם קלרינט, אחד על התופים, ושתי גיטרות חשמליות, היתה כמובן בלתי יעילה בעליל בלי ההגברה. הקלרינט הציל את המצב עם נעימות יהודיות, והריקודים החלו.

כמה יפה לראות גברים מכובדים ומבוגרים רוקדים באקסטזה. זה חג שתמיד עושה לי טוב על הלב.

חבל קצת, אבל חזר החשמל כבר באמצע ההקפה, והרמקולים עשו חור בראש. בהקפה הרביעית כבר לא יכולתי יותר והתחלתי לחזור הביתה, כשאני נעצרת רק לצפות בילדה הדתיה הממושקפת ההיא, שעשתה גלגלונים על הדשא וכל הזמן ניסתה להחזיק את החצאית כדי שלא יראו לה את התחתונים, ובאחיה הפרחח בעל הפאות, שהתגלגל וקפץ לצדה.

בדרך הביתה עוד הספקתי לשמוע אותם ואת ההגברה שלהם שרים את "בואי כלה" בתוספת "אוי-אוי-אוי"ים.