אחרי כל הגעגוע הזה למכונף,

כשנפגשים יוצא שאין לנו זמן לדבר

כי אנחנו עסוקים מדי בשאר החושים.

זה משביע רעב בסיסי מאוד,

שמתעקש להתרצות ראשון,

אבל זה לא מספיק כדי לשמור

וזה ממש לא נופל תחת ההגדרה של "להישמר".

נתתי לו את הפנקס השני,

זה שהשתמשתי בהערות של סבא עליו (ואכן השתפר)

והוא אמר "כבר יש לי אוסף", והניח על המדף לצד האחרים.

אני מרגישה שאני צריכה לקבל את המקום שלי על המדף לצד אחרים

ועדיין מצטערת שלא כתבתי לפחות הקדשה בדיו שחור.