ישב ילד,

משהו בגיל חטיבה-תיכון,

עם הטלפון הנייד שלו, והשמיע מוזיקה בקול רם מדי.

הוא תפס רבע ספסל, אבל הרעש שלו תפס את כל המרחב הפנימי של התחנה.

התאפקתי. מה יש לי לעשות.

עלינו על אותו אוטובוס, ולמגינת ליבי גיליתי שהוא ממשיך באותו ווליום.

מאיפה התעוזה והאומץ?

מקרוב ראיתי שהיד שלו גם ככה על הכפתור של הווליום, אבל העליון.

מנסה להגביר עוד. היציבה שלו לא שידרה את אותו העוז.

רציתי לומר לו שהוא חוצפן ורציתי לנחם אותו

(ורציתי שישים כבר אזניות)

ואני בת 24, למה הפכתי לסבתא שלי?