קשת עורף ולאת תנועה, ההכרה הזאת.

חודש שלם, המספרים מנסים להביא זאת להכרתי.

(מגוון תאריכי סיכום והרהורים נוחתים על שולחני כפרי בשל)

אליהם מצטרפת התשוקה הפתאומית לרימונים ולפירות הדר

(זו שפוקדת אותי כל סוף קיץ)

והיא מתעסקת לה בדברי יומיום ושוכחת להבין.  

רק כאן, באמצע היום,

כשמשב קריר מלטף את כפות הרגליים,

זה פתאום מתיישב:

חורף, עוד מעט-קט.

בליל אמש נשמע יורה ולא היה לו ריח,

ארורה טבעת העשן שהחברים שלי עושים בה צורות.

אחכה ל"יורה בודד יותר", ואקווה גם לימות גשם בחברותא. 

את הצנצנת הקטנה עם התבלין הריחני של הצ'אי

אני נודרת בזאת לפתוח, אפילו אם לבד, ורצוי ביחד.

את הזכרון שלך אני אקח עם הריח, איש בָּשוּם שלי.

שנה טובה.