נמאס שלי שכל הטקסטים שאני מזדהה איתם בזמן האחרון או נכתבו על ידי קורבנות,

או נכתבו על קורבנות, ועל איך להתמודד עם המצבים הרגישים שהם מביאים אתם.

נמאס לי לא לבטוח בכלום ובשום דבר ולהשחיז את הקוצים שלי,

והרי ידוע שהלך הזרזיר אצל העורב ואין סכין מתחדדת אלא על ירך חברתה,

וכך אני מוצאת את עצמי מבלה ערב שלם רע רוח וקודרני, מלא בהמון צחוק אך לא בהתייחסות חיובית אחת.

מישהו מצטט אמירה צינית, ומישהו שואל מי אמר, ואחר מנחש שאני, וכולם צודקים. אפילו האמירה.

אבל לפעמים חסר לי צרי לפציעות העצמיות של עצמי.