לא מטאפורית.

אוהל ארבעה, מאלה שעולים ממש כמו מבצע בהום סנטר.

האוהל הזה הוא הצעד הראשון שלי לפסטיבל בשבועות.

לפני כמה שנים הייתי בכזה עם המכונף.

השנה אני מנסה למצוא את האומץ להגיע שוב, הפעם לא תחת חסותו אלא בעצמי.

זה מכיל המון בחירות שמפחידות אותי, ולא כל הפחדים שלי דביליים.

אני חוטפת צרבת מהם (ראו המשפט בראש הבלוג)

לכן, בהתאם, אני מחפשת לי תירוצים.

התירוץ הראשון היה שאין לי אוהל. עכשיו יש ואני גם מסוגלת להקים אותו.

(אמנם לא לבד, אבל זה פסטיבל, חייבים ליצור קשר עם אנשים מתישהו,
שלב בניית האוהל יכול להיות מתאים ככל שלב אחר).

זה מחורבן רגשית אבל יקר לי מאוד שאני מעמידה את עצמי בפני הפחדים הפחות מוחשיים,

אלה שבדרך כלל החור שלהם נסתם כי לפניהם מגיעים פחדים קונקרטיים כמו "אין לי אוהל".

לא, לא בטוח לי עדיין בכלל ללכת לדבר הזה.

ואני לא אלך עד שלא אהיה לפחות חצי בטוחה.