אני ממש בסדר עם הרצון החדש הזה שלי להתחיל ללכת לבד.

ובכל זאת מרגישה שאני מחפשת כל הזמן את גלגלי העזר.

דחקתי את MJ מהחיים שלי, לפחות עד שאני אוכל להסתכל על משפטים כמו "בדיוק חשבתי עלייך"

ולא להתבאס כי זה מה שקרה בלי בכל מאות הימים שחלפו ולה נדיר ומעניין כמו ליקוי ירח.

זה בסדר מבחינתי, אבל מה שאני מפחדת ממנו בהקשר הזה- שבלי שומרת הזכרון שלי,

הוא יצמח פרא כמו הגדר החיה של הנסיכה ב"יפהפיה הנמה".

כי האמת היא שרק אני, אפילו לא היא, יודעת מה עבר עלי בימים ההם,

אבל אם יהיה לי מרחב לפשוט את עצמי לתוכו,

אני לא בטוחה שהסיפור לא יגדל וישתרג מעצמו למשהו שהוא דווקא לא היה בזמנו.

ובכל זאת בזכות העצמי החדש הזה, שיש לו נקודת איזון קטנה ופועמת,

אני יכולה לפצות את פי נוכח העבר. לומר מה שלא היה בידי לומר אז.

עם המכונף אני שוב צריכה לשמור את עצמי מלשאול "למה לא",

כשהתשובה היא "עוד לא" ובנסתר גם "ואולי לעולם לא".

חלק מההתקדמות שלי היתה בזכות הריחוק ממנו,

חלק- בזכות הקרבה.

אני פוחדת פחד מוות שלהיות איתו יסמן לי כיוונים זרים, שאינם שלי.

אני פוחדת באותה המידה שהוא כבר שלי כל כך, שלפנות ממנו יסמן לי כיוון חצי זר.

ואני יודעת פתאום, שחלק מהבעיה של היא באיזה לשון להתייחס לשני אלה.

בעבר או בהווה.

מי אני?

האם יש קשר מוגדר היטב בין עצמאות וזכרון?