המתולתלת צלצלה ובדרך סיפרה שבקרוב היא פוגשת את הלמות הלב וזוגתה,

מה שכנראה יהיה החנוכה/חנוכת בית מאוחרת/משהו לקראת בוא התינוק.

הקנאה שלי, יחד עם נסיון לארגן את זה ככה שגם אוכל לבוא,

הביאה להתפרצות שלה, ולהתפרצות שלי, ולהמון כעס באופן כללי.

גם התנצחנו, גם ניתקנו בזעם

(ונראה לי שגם יצאתי גרוע )

אני כועסת על כל העולם, ועכשיו.

כי היא לא רוצה להיספר איתי (לגיטימי),

כי הן לא מוכנות להתקפל ממש כדי שגם לי יהיה מקום (לגיטימי),

על זה שלגיטימי שהיא עוד אוהבת את הלמות הלב, אבל האהבה שלי לשתיהן לא לגמרי היתה לגיטימית מלכתחילה...

על זה שהמתחתנת הראשונה, שמעולם לא היתה זוג רשמי שלי, מזמינה אותי לסילבסטר זו השנה השביעית,

אף שאני לא דוברת את השפה שלה, לא מחבבת את החגיגות שלה, ושהיא נשואה לגבר. (ואני מאחרת, אגב.)

על זה שהכריחו אותי תוך סחיטה רגשית ללכת לבקר את סבא שלי בבית חולים, שזה מחזה מאוד לא מרגיע.

על זה שאני לא מצליחה לגמור את כוס השוקו שיושבת כאן כי כל הזמן יש טלפונים, שמרגיזים עוד יותר.

הדבר שמגחיך את כל הסיטואציה הוא, 

שבין היתר הייתי בורחת מכל זה אליו,

אבל זה רק מוכיח שהוא גלולת הרגעה, 

אפילו לא מקבל את המשקל הראוי-

של (עוד) מערכת יחסים בעייתית.

קשה להאמין,

שדווקא כשאני משכנעת את עצמי שהשינויים רבים ומגוונים,

דווקא כשאני לא לבד וכשיש לי אומץ פתאום ליצור קשרים

אני נופלת שוב למצב הרוח הזה, שמאפשר לחיות רק בטווח הקצר.

זה בישר את עצמו בהרגלי הקריאה.

לפני שבועיים ספרתי והגעתי למסקנה שאני קוראת כרגע 5 ספרים במקביל.

בינתיים התחלתי עוד שניים שאינני זוכרת את שמם, ולא סיימתי אף אחד,

מה גם שאני כבר לא זוכרת גם את פרטי הספירה ההיא.

בנוסף רכשתי לעצמי בחודש האחרון לפחות שני ספרים חדשים (שקראתי בעבר),

שמתוך הכרות עצמית לא פתחתי כי לא להמאיס על עצמי מיד. זה לא הזמן.

זה גם דייט ראשון שבקושי נגרר לדייט שני,

שילוח נמהר של כתובת המקום הזה לשני אנשים יקרים (האקס והמתעלמת)

התגרות בזרים לכתוב לי לתיבה כאשר ידוע לי שבשלב זה כל התכתבות תדעך במהרה,

ובאופן כללי חוסר סבלנות שבסוף מיישן את עצמו לשעות על גבי שעות במיטה.

ליום ההולדת לא ארגנתי מסיבה, וסביר שלא יהיה לי מספיק אכפת לצאת לאנשהו

פרט ללאנשהואים שאנשים אחרים כבר קבעו במקרה על משבצת הזמן ההיא-ההיא.

(אני תוהה אם לקחת ספר ביד ולסיים אותו תהיה קריאת תיגר מספיק גדולה.)

לא ידעתי אם אני בוכה או צוחקת

"אני אלך הפעם," היא אמרה, "הרבה לפני שייגמר לנו החיבוק"

והסתכלה בשעון.