נשמע יותר טוב מ"נסיגה", לא?

אני תרה אחר תשומת לב. תשומת לב ודאגה.

יש לי דחף אדיר להתנהג בתלותיות,

ולראות מה יקרה.

אבל כדי לרכך את העניין,

אני משתדלת לפחות את השטויות שאני עושה

להשליך החוצה אל העולם,

בתקווה שאחת מהן תתפס ותשמש לי כעוגן לטפס החוצה.

לחברה רחוקה יש יום הולדת בקרוב.

הוזמנתי למסיבה.

מכיוון שהיא מישהי שמוצאת חן בעיני וגם לעניין,

לא רוצה לקנות מתנה סתמית.

הופ, יש תירוץ להכנס למטבח,

לטבוח רימון ענקי ולרקוח ריבת רימונים עסיסית.

הופ, יש תירוץ לקטוף תפוזונים מעץ בעיר,

לבשל ולרקוח ריבת תפוזונים מעניינת.

לעקר צנצנות, להדפיס תוויות (זה עוד לא עשיתי),

ובאופן כללי להציג לפחות מראית עין של בסדר.

בדרך לשמוח בטעויות קטנות שיוצרות קשר עם אחרים.

חיוכים מפתיעים, קטנים, שחודרים את ה... מה בעצם? 

איזה זין שלא אמור להיות לי מושיע בעולם הזה.

המון דברים קורים לאטם.

אני חוצבת מתוך עצמי את המכתם שיסמן לי את סוף ההתמודדות ההיא.

מדברת וחשוב לי גם להוריד (=לכתוב) דברים מהלב

ומהזכרון הנייד [1], לזכרון הנייח [2],

וזה תהליך ארוך ומתיש וחושפני קצת מדי עבורי

מכדי לתת אותו כאן.

עוד: השבוע הרגשתי בהתרחקותו

ועברה במוחי המחשבה-היודעת שהקשר הזה ידעך

ואיתה לא עברה עווית הכאב שבדרך כלל מכריחה אותי לטלטל את הראש ואת כל היתר ממני.

איזה מזל שלא ירד עלי בכלל גשם השבוע.

[1] המיידי, הפולח. 

[2] זה שמסומן במילים [3] שנשארות במקום אחד ולא הולכות לשום מקום.

[3] עד כמה שאני אוהבת מילים, הן עדיין פחות, וסוף סוף יש גם לי מצב שבו טוב שכך.

והלמות הלב שוב טסה רחוק רחוק מכאן,

(כל כך הרבה קרה מאז הפעם האחרונה)

ובאופן אירוני,

היא תחזור לפני שאני אחזור לי מהצבא שנית.

שבוע טוב ועוד שבוע טוב,

אתגעגע.