ביום ההולדת שלי יש שוקולטורה בת"א בככר ביאליק.

שלמרות השם המפתה שלו, שוקולד כנראה לא יהיה שם.

וגם אני מתלבטת, כי את הלינק לא-התאפק-אלי,

(או אולי השליך עלי כדי להמנע מהתאפק)

המכונף.

אבל במקום אחר, בדירה שלא הייתי בה מעודי,

הזמינו אותי להזמין חברות למסיבת צהרי יום הולדת

מתכננת שוקו בקומקום אחד וצ'אי בקומקום השני

לקנות בדרך

עוגיות

חלב

מהבית

תה של חולים

השוקולית

סוכר

כל שאריות השוקולד מסבתא (כן, גם המריר העילאי)

חוויג' (תערובת),

עוד ציפורן

עוד קינמון

עוד ג'ינג'ר

עוד אגוז מוסקט

התבלין השווה של הקציצות

אפיתי תבנית קטנה של העוגיות המיניאטוריות, סגרתי בצנצנת איקאה, קשרתי יפה

ואז התפניתי לחשוב על זה שאין לי למי לתת אותה.

כך, למשל, לא יבוא לי טבעי אף פעם

להוסיף ביוזמתי ומבלי דוגמה חיצונית ג'ינג'ר לחביתה

או לשרות את העוף במרינדה לפני ה(מה בעצם?)

אבל מצד שני, כשהאף שלי כבר מכיר משהו,

אני לא נותנת לעיניים לבלבל אותי עם עובדות.

כך, כשאמא הציגה בפני היום את

"תבלין לקציצות ולמפרום" שהגיע מהחנות,

האף צחק שזה בערך

מה שאני מוסיפה לשוקולית 

כדי להפוך אותה למשקה שוקולד צורב גרון.    

[רכיבים: ג'ינג'ר, חולג'אן, קינמון, פלפל לבן, פלפל אנגלי, שושנים, אגוז מוסקט, משיה, ציפורן, הל]

ע"י המילים

אוי, עלמת-תלתלים,

אני כ"כ מתגעגעת אלייך.

עד שהכיווץ בבטן מתחלף בהרגשה

שבעצם זו השפעת המילים

לא הגעגוע עצמו.

(ואפילו זה

קצת חבל.)