קיבלנו השנה מהעבודה.

תקפים בשלוש חנויות מזרונים, שלוש חנויות משקפיים,

המון רשתות של חנויות בגדים

(חלקן לבגדי ילדים בלבד, ואף אחת מהן לא במחירים סבירים או במידות גדולות),

חנות מכשירי חשמל, סטימצקי, והום סנטר.

בלי אופיס דיפו?

אני יושבת עם הכרטיס אובדת עצות ומקללת את "המתנה" הזאת.

שלא תהיי כמו אשתי, אומר המפקד שלי בצבא,

תוי קניה הם לא מתנה, הם כסף לכל דבר.

הם לא לכל דבר, אני מנסה ללא הועיל להסביר לו.

הם לדברים שאני לא רוצה, או שהייתי יכולה לקנות במקומות אחרים.

(טוב, הוא אבל גם לא הצליח להבין איפה הכשל

בסיפור של ההוא שפדה את הזונה האהובה עליו מהסרסור שלה,

והתחתן איתה מיד. משום שזה בסדר אם היא טוענת שהיא אוהבת אותו, יא?)

אני שונאת קניה מותגית. בעיקר של בגדים, אבל לא רק.

ברגע זה ממש (ושנים לפניו) החולצה האהובה עלי היא חולצה שמסרה לנו יד-שניה חברה של אמא.

לפניה היתה חולצה דקה בסגנון הודי שמצאתי באיזה דוכן שנוברים בו באיזור שוק בצלאל.

[היא נמרטה וכל התפרים שלה התחילו להתפרק, לפני שנעלמה באופן מסתורי ואף אחד לא לקח אחריות.]

בעניין הום סנטר, זה אולי המקום השימושי היחיד ברשימה, וגם זה כי התווים לא מוגבלים לחודש אלא לשנה שלמה, עד אז כבר נמצא איזה מבצע טוב ונרכוש בו בדיוק מה שאנחנו צריכים.

ולעניין סטימצקי, יש רק מקרה אחד בו מוצדק בעיני לקנות ספרים במקום המאוס הזה- והוא כשקונים מתנה.

לפני כמה שנים היה לי רגע של הארה לגבי הסחורה האמיתית שנרכשת בסטימצקי.

ולא, הכוונה לא לספר.

הדבר שגובים עליו מחיר כה גבוה בסטימצקי ודומותיה הוא פתק ההחלפה.

הרי ספר שבוודאות אתה רוצה, אתה יכול להשיג בזול יותר במקום אחר.

אלה האנשים שאתה לא מכיר באמת, שאתה רוצה לתת להם אפשרות להחליף בלי להביך,

שאתה מגיע עבורם לסטימצקי לקנות פתק, יחד עם ספר שרירותי שמצביע על דעתך על טעמם.

פעם קיבלתי במתנה ליום ההולדת מדודה שלי תווי קניה לסטימצקי. לא ספר. תווי קניה, לשימוש לבחירתי.

בעיני, זו מתנה שמכבדת את המקבל הרבה יותר, וקלה למימוש הרבה יותר,

מספר שצריך להחליף תוך 14 יום מיום הקניה, למרות שהוא נקנה לשם אותו העקרון בדיוק.

ביום ההולדת שלי יש שוקולטורה בת"א בככר ביאליק.

שלמרות השם המפתה שלו, שוקולד כנראה לא יהיה שם.

וגם אני מתלבטת, כי את הלינק לא-התאפק-אלי,

(או אולי השליך עלי כדי להמנע מהתאפק)

המכונף.

אבל במקום אחר, בדירה שלא הייתי בה מעודי,

הזמינו אותי להזמין חברות למסיבת צהרי יום הולדת

מתכננת שוקו בקומקום אחד וצ'אי בקומקום השני

לקנות בדרך

עוגיות

חלב

מהבית

תה של חולים

השוקולית

סוכר

כל שאריות השוקולד מסבתא (כן, גם המריר העילאי)

חוויג' (תערובת),

עוד ציפורן

עוד קינמון

עוד ג'ינג'ר

עוד אגוז מוסקט

התבלין השווה של הקציצות

אפיתי תבנית קטנה של העוגיות המיניאטוריות, סגרתי בצנצנת איקאה, קשרתי יפה

ואז התפניתי לחשוב על זה שאין לי למי לתת אותה.

קיבלתי אוסף די גדול של עיתוני קהילה מחברה.

עכשיו הם שוכבים כאן, ואחותי כרגע אמרה:

"אני לוקחת את הזמן הורוד לקרוא בשירותים".

(וגם: אפשר להוציא את העותקים שלי מבין הקלסרים הכרסתניים

ולראות אם יש גם לא-כפולים. וזה הולך להיות כ"כ תראפיוטי.)

(אתמול אבא קרא לי שלוש פעמים אל הטלויזיה

לשמוע את הדיווחים על המצעד בירושלים.)