[אוף קטן, לא גדול, עם סימני קריאה באמצע אפילו.]
אני מתגעגעת למכונף. (בעצם- המכונף חסר לי.)
יצא לנו לתקשר בעניינים טכניים בערך פעם בשבוע מאז ההחלטה המדכאת לא לדבר,
וזה מרגיש כמו כאב הראש הזה שמתחיל כשמפספסים ארוחה.
אתמול היה מפגש ראשון של מועדון הקריאה של החנונים.
הלכתי, למרות שאני לא מסתובבת שם (בפורום) ולמרות שקראתי את הספר די מזמן,
(זה בהחלט עזר שהכרתי את מנחת המפגש מראש.)
גיליתי שלאנשים שם יש אורך נשימה ממש גדול!
ושהם חושבים וביקורתיים, ומשליכים,
ויש להם הומור! וקריאות קרב משעשעות באמצע!
ושזה נורא מהנה לשהות ליד אנשים שנהנים,
גם אם את קצת על תקן של עציץ, מחוסר הרגל ומיתר מהסיבות שפורטו למעלה.
ובכלל, אחרי זה הסיעו אותי לתחנת האוטובוס על אופנוע (!)
זו היתה הפעם הראשונה שנסעתי על אופנוע, ולא נפלנו בכלל!
(רק הקסדה היתה ממש ממש גדולה וחסמה לי את כל שדה הראיה,
זה שרלוונטי להתמצאות, לו היה לי חוש לזה.)
בעוד שבוע וקצת, אחרי הדברים המשפחתיים האלה עם השולחן,
יש כמה ימים של חופשה,
ואני מנסה לבנות לי איזו תכנית כדי לנצל אותה כמו שצריך,
וזה חייב להכיל "לנסוע למקומות", עוד לא החלטתי לאן,
ואת הפסטיבל חנונים וכבר קניתי כרטיסים להופעה של רונה קינן
ואני חושבת לנהוג על האוטו לשם
כי אין כבר תחבורה ציבורית ואוטו ורשיון דווקא יש...
ובכל זאת אתבאס בוודאות מוחלטת
אם לא תכלל איפהשהוא בהערת שוליים איזו פגישונת עם משהו שקשור במכונף,
וחוצמזה אני מרגישה שמרוב תכנונים בסוף אפספס גם את החופשה הזאת.