ולא נהגה לי מעצמו,

"אהובי".

[לא כמו שקל היה לי לאמץ אותה בחום.]

קשה לי לעמוד בסבלנות מספיק כדי

לאפשר לזה לקרות.

ובכלל לא היה לי רע היום,

רק עייף מאוד מאוד.

כבר אתמול כשהידיים שלי רצו להסתבך בתלתלים,

הן היו כבדות ותשושות, ולא בשל מצב נפשי, סתם עייף.

ובסוף היום, בבסיס, כשמישהי שוב קראה לי "אהבים",

ונזפה בי על משהו שלא היה מהגרועים ביותר שעשיתי באותו יום,

תיקנתי בקול חלוש ל"איֶּלת", ופתאום העיניים שלי התחילו להגיר.

הדמעות לא פסקו גם חמש דקות אחר כך,

ולא התחשק לי להתעקש לעצור בהן. 

(לכי תסבירי לזרים שאת לא אוהבת להתכנות בשמך.)

מזל שהיה כבר מאוחר אפשר היה ללכת לאחר מכן.

(רק דמעות זה עדיין לא בכי.)