אני לא מאמינה,

החתלתול הזה, שהפך לחלק משגרת הבוקר

(קמה, החתול מחכה מאחורי הדלת, אוכל, שירותים, פינוק, מקלחת וכו')

מעז לישון אחרי שאני קמתי.

כשהיא היתה קטנה היא מאוד רצתה מכונית בשלט רחוק.

הלוואי שעכשיו זה היה כ"כ זול.

הפעם היא רוצה חתול. כשהיינו קטנות לא הרשו לנו בשום פנים ואופן,

אבל עכשיו כשגדלנו (והיא הרי כבר לא תינוקת), אמא התחילה להתרכך

והסכימה, שאם היא תהיה ילדה ממש-ממש טובה (ותעבוד, ותסדר, וכו'),

אחרי חצי שנה היא תרשה לה לקנות (בכסף שלה ועל חשבונה!) חתול.

ומאותו הרגע "זאתי" התחילה להשתגע.

קודם כל היא התחילה לנקות בנוקדנות.

וגם לסדר.

ואז היא התחילה עם ההקנטות:

"אני לא ארשה לחתול להכנס לחדר שלך

הוא עלול למות מהאבק! מהבלגן! למות!"

יום אחד היא תפסה אותי במסדרון, הכניסה אותי לחדר וסגרה את הדלת:

"את יודעת שחתול יהיה של כל הבית? נכון שאת לא מתנגדת לחתול?"

והיא הלכה לעשות בדיקות אלרגיה לחתולים

(הרופא צעק עליה שלא עושים בדיקות סתם, רק אם יש סיבה לחשד)

ויום אחד היא אפילו צעקה לאמא בחרדה: "אמא, אל תקני ריצפז!"

וכששאלנו אותה למה, היא אמרה "יש חתולים שאלרגיים לריצפז!"

וכשאמרנו לה "אבל אחותי-שלי, אף אחד בבית הזה הוא לא חתול!"

אז היא אמרה "רק למקרה שמישהו מאיתנו יהפוך לחתול, או משהו".

יותר גרוע מטמגוצ'י.

(עכשיו מישהי בצבא שלי קיבלה ליום ההולדת מכונית נפלאה בשלט רחוק

ונורא רציתי לקנות גם לאחותי כזו עד שנזכרתי

שזה בטח יפחיד נורא את "החתול".)

אמא: אל תלכי לשם.

חתולה: מיאו.

(אחותי העלתה חתולה הביתה,

השם תשמור.)