בפצ'ה קוצ'ה.

יש פורמט כזה, של במה שאליה עולים אמנים, כל אחד לשש דקות וארבעים שניות,

שמספיקות (במקור) לעשרים שקופיות, כל אחת למשך עשרים שניות.

ובשש הדקות האלה הם מציגים ומדברים.

בפעם הקודמת זה היה בהאנגר 2 ביפו, ואני הלכתי עם המכונף,

שקנה ספר בששון, שתה בירה שמחה, ועזב בזעף כשהסתבר שלא שומעים בשיט.

הפעם זה היה בהאנגר 11 בנמל תל אביב, והלכתי עם ידיד שפגשתי באותו בוקר במקרה בשער של הבסיס, בתורנות שמירה מטופשת. דווקא שמעו הפעם. אבל אף אחד מאיתנו לא שותה בירה. ולא קנינו כלום חוץ מוופל בלגי (משוגת צנצנת), כרטיסים (סיפור בהמשך) ומים מינרלים שעצרו אותם בשער.

ובכן, מסתבר שהפעם, בניגוד לפעם הקודמת בה זה היה בחינם, הפעם היו כרטיסים לפצ'ה קוצ'ה.

את זה דווקא ידעתי כי עשיתי חיפוש באינטרנט אחרי שבעיתון היה כתוב שזה מתקיים ביום א'.

מה שהחיפוש לא העלה, למרבה הצער,  הם שני הפרטים הנ"ל:

א. יש מכירה מוקדמת של כרטיסים (באינטרנט, באוזן השלישית, בעוד מקום ששכחתי).

ב. ההתחלה לא בשבע. רק פתיחת הדלתות בשבע. ההתחלה בשמונה ועשרים.

אי לכך ידידי הצבאי הנוסף ואני, במדים מלאים (כל אחד בצבע אחר), הגענו לנמל תל אביב מוקדם.

פאקינג סו מוקדם. ואז חיכינו עד שבע. ואז אמרו לנו שכל הכרטיסים נמכרו מראש.

ו... אז הסתובב אלינו איש גלוח ראש במעיל עור (פחות מפחיד ויותר חביב ממה שזה נשמע)

ואמר ששניים מהאנשים שהוא תכנן לבוא אתם ולכן רכש כרטיסים מראש עבורם לא יבואו,

ולכן הוא יכול למכור לנו את כרטיסיהם. ואז כמעט איבדנו אותו כשהכריחו אותנו להשאיר את בקבוק המים בחוץ.  

אבל בסוף נכנסנו והיתה לנו רק שעה למרוח לפני שזה מתחיל

היה נחמד. מאוד נחמד.

היו כמה אמנים פחות מעניינים ומקוריים, אהם, אבל בלתי נשכחים למדי, ואני מתכוונת להוא שהתפרץ למוזיאונים והגניב לשם יצירות אמנות ובסוף היצירה היחידה שלו שנאצרה אי פעם במוזיאון על אמת היתה שתי חתיכות חרא (מעתה לדראון עולם "האיש עם הקקי").

היו כמה מעניינים אבל לא מי יודע מה מסעירים, כמו ההוא שדיבר עם המחשב שלו (מיצג בבינה מלאכותית סנובית), ואלה שבנו בתים בקנה מידה של 1:18 בשביל סרט ישראלי חדש (אוקייי, ו...?)

אבל היו גם כמה אמנים כן מוצלחים ומקוריים ומיוחדים,

ואני מתכוונת לאחד שיצר תוכנה שמעצבת קליגרפיה ערבית לפי תווי מוזיקה (הו, מוחמד, מדוע אין לך אתר?),

ולצמד מאיירת-רקדן שהציג ציורים ותנוחות על המסך ועל הבמה,

לצרפתי שדיבר באנגלית והציג קומיקס שצוייר בהזמנה עבור ממשלת אפגניסטן,

והכי הכי אני מתכוונת למקהלת גבעול.

כי מקהלת גבעול, שעלתה אחרונה לבימה לפני המופע של מרסדס בנד (מצטערת, חבר'ה, לא נשארנו),

היתה ערימה של אנשים צעירים וגם צעירים פחות, שעלו על הבמה עם כמה כלי נגינה, עז מפלסטיק ומלא משפכי פח, והתחילו להמהם ולבפבפ ולהקריא מתוך דף הנחיות לסיור בירושלים וקצת לעשות קולות וקצת לנגן, והיו מקפיצים ומגניבים לגמרי. הבחור הצבאי האחר צילם, אבל טרם הגיעו התמונות המטושטשות למערכת.

ולמקהלת גבעול אין אמנם אף דף בית מוסדר,

אבל תהיינה שלוש הופעות בתל אביב השבת,

וחי נפשי, למרות שמדובר במופע לא על במה, בתוך בניין לא מוכר, ויכול (ועשוי) להיות קקפוניה מוחלטת...

אני די אתבאס אם מחר יתברר שאזלו הכרטיסים.

תוספת מאוחרת:

היו כרטיסים. המכונף הסכים לבוא איתי.

אם הוא יתחרט, אמא הסכימה לבוא איתי.

בתמונה- אנשים מטושטשים, עז פלסטיק, אקורדיאון ומשפכי ענק.

גרסה הרבה פחות מטושטשת אפשר למצוא כאן. וגם סיקור של הפצ'ה קוצה, אבל לא עם אותן הטיות כמו שלי.

יום א'

בבסיס.

קצת השלמת עבודה

קצת התקדמות בספר (כריכה אחורית, פרק ראשון) 

קצת פטפוטים עם השותפה לעבודה שהפכה לשותפה רגעית לחדר.

(בסוף למרות הקיצוץ בזמן הדרוש להגעה למשרד, שינה בכמות הקצובה הרגילה)

יום ב'

אצל המכונף.

יום של רגישות אדירה למגע,

אוכל מעולה שעילף אותנו למיטה,

ושעות של רוך שהסתכמו בתאקל (ובנימוסי מיטה)

(ארבע שעות שינה לקראת היום הבא)

יום ג'

עם הנגדת המבוגרת.

שיחה שהיתה חייבת להתרחש,

בענייני עבודה אבל אפשרה מאוד ללבן דברים,

למרות שהביאה אותי הביתה מאוחר נורא יחסית למשהו

שלא כולל שום בילוי אחרי יום העבודה.

הגעה הביתה בעיניים טרוטות והתקנת המדפסת

שקיבלתי במתנה (!) מהמפקד שלי (שקיבל אותה במתנה).  

(חוסר השינה נגרר ונגרר.)

יום ד'

עם המתוק (הנשוי) מקורס קצינים

יום נישואין להורים ואני מחפשת איך לא להגיע הביתה

באמצע היום טלפון מהחמוד, שהוא בתורנות במרכז הארץ

הלכתי לשוחח ולשמור יחד איתו שהבניין לא מתמוטט, היה כיף נורא.

אחותי צלצלה שאחזור מוקדם כי יש לה הפתעה בשבילי

אבל יצאתי מהשער הלא נכון ועד שהאוטובוס הגיע הביתה

היה כבר נורא מאוחר. על ההפתעה אפרט בפוסט אחר.

(שוב נורא מאוחר. נופלת למיטה)

יום ה'

ארוחת ערב עם התלתלים והחברה שלה

אוכל חביב וחברה מצחיקה

והמון חלילים (ביניהם אחד שההיא בעצמה קדחה בבמבוק!)

צחוק עד הרגע שסוגרת אחרי עצמי את הדלת.

(המחשב כבר כבוי כשאני מגיעה הביתה, ולא טורחת להדליק)

יום ו'

היה בתכנון טיול מצלמות עם המכונף,

אבל אמא חלתה ולאחותי המבחן הראשון היום

וגם אבא איפהשהוא אז נשארה רק צ' לטאטא

(והעירו אותה ב9 בשביל זה.)

[כוחותינו עומדים להשלים שינה כאילו אין מחר כשיסיימו לפרט כמה דברים קטנים.]

התערוכה בבצלאל שווה-ממש.

הגענו בשבע ומשהו ונהיתה שעת סגירה לפני שמצמצנו פעמיים,

לכו, וקחו לכם את הזמן שאולי יידרש.

(וגם הפרק הראשון של הספר בבל 17 מדהים.

אפילו שהוא כתוב באנגלית) 

[וגם: האם, נאמר, 80% מסך כל הפוסטים שלי, נכללים בקטגוריה "מילים מילים"?]