כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

תמיד יהיו דברים שיריצו אותי בסופו של דבר אל הבלוג. מה אני אגיד, עדיין ישנם דברים שאני לא מרגישה שאני יכולה לספר לאהובי היקר או לקרובים אליי.

אולי בגלל שסביר להניח שחפרתי בנושא עד טחינה דקה דקה.

אולי בגלל שלקרובים אליי אין פיתרון ממשי. לא ממש..

אי אפשר לומר שאני צעירה בגיל. או תמימה. או לא מנוסה. לצערי, אני יותר קרובה בגילי לגיל 40 מאשר לגיל בו פתחתי בלוג יקר זה. אני הרבה שנים בשטח- עובדת, יוצרת, פועלת- מכירה את המערכת.

אבל...

עדיין לא למדתי לפתח עור של פיל. 

זה נאמר לי עוד מימי העבודה בעירייה בי-ם. לאחר מכן, בעבודה בקורפריישן המקולל ואני חווה את זה גם עכשיו.

יסכים איתי הקורא היחיד שלי, שאני הרבה הרבה אובר קווליפייד לעבודת האאוטסורסין שאני עושה. אני יודעת מי אני ומכירה בערך שלי. לכן אני עדיין נעלבת כשאני מגלה כמה אחרים לא. אולי יאמרו לי שאני מתנשאת. אולי אני דוחפת את עצמי למקומות בהם אני לא רצוייה. אבל, מילה שהתעופפה לאוויר. התעלמות בדברים שובנים מאליהם שיגיעו אליי. בחינה מדוקדקת ומאוד רצינית מצידי מביאים אותי למסקנה שבמקום העבודה שבו אני עובדת כרגע- פשוט לא שמים עליי!!

זה מעליב.

זה מרגיז.

זה גורם לי לטחינת המחשבה מתחילת הפוסט וכל אלה מביאים לכך שאני אתעצבן לאללה...

במחשבה קרה ומפוכחת, אני אדע לומר לעצמי שזה מקום עבודה קטן, עם אנשים קטנים שקיבלו טיפהלה כוח. אני אדע להוסיף שלא משלמים לי על כל האחריות הנוספת שמפילים עליי ואני צריכה בעצם לומר תודה על זה שמתעלמים ממני.

אני מקבלת מינימום בקושי. על מה העפתי לעצמי את הסכך?....?

מה שעצוב שזה מפריע לי. עד כדי כך שחזרתי לבלוג עתיק יומין בכדי לכתוב על זה..

(חיוך מבעד לעיניים קצת דומעות, אבל מאושר- על זה שאחרי הרבה מאוד זמן, יצא לי פוסט)

פרייה