כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

היום היה לי סוג של דה ז'ה וו.

נזכרתי למה הייתי מתחרפנת מלהיות כ"כ קרובה לקומבי (למרות שמי ידע מה זה אורגזמה איתו) ולמה קשה היה לי כ"כ לשחרר האת המתאבד (איזה נפתלין בשקית ניילון מרשרשת).

היה להם תמיד ריח כזה של זיעה של גבר מעורבת עם בושם. תמיד הייתי פוגשת אותם לא מייד אחרי מקלחת, אלא כמה זמן אחרי כשהספיקו לזוז, לנוע, להזיע והריח הטבעי שלהם היה מתערבב עם הבושם המדליק של הגברים שהיה שולח אותי למחוזות החרמנות.

היום בעבודה, ישבתי ליד אחד הבחורים החדשים בעבודה. הוא אוהב שאני יושבת לידו, כי אני נותנת לו ביטחון ושלווה לענות על תשובות. שנינו חלקנו נייר טואלו, כיאה למחלחמה משפעת קשה ואחוזת ליחה. באחד מהפעמים כשהוא רכן מעליי כדי לקחת נייר טואלט, קלטתי את זה.

הרחתי את הריח הזה של גבר.. של זיעה.. של כיף... של סקס...

את אותו הריח...

אני חייבת להדגיש שהוא לא עושה לי את זה ואני לא נמשכת אליו בכלל. אבל הריח הזה, התחושה הזו... יאמממ

לאהובי אין את זה. אולי כי הוא לא שם בושם, כי הוא לא אוהב. בכלל אין לו ריח זיעה לגמרי. אני לא מריחה ממנו כלום. אולי כבר התרגלתי.

אולי אני מתגעגעת לסקס משין שהייתי פעם, לפני שבאו השומן והילדים

ב- 2009 חזרתי סופית לחור שבהר והפכתי להיות מצעירה תוססת לאשה מבוגרת.

2010 הייתה שנה של גידול ילדה, עזבתי את הקורפוריישן ועברתי לאאוטסורסינג.

2011 הייתה שנה מחורבנת שבה הייתי חולה פצועה ולמדתי להיות בה יועצת גורו מעפנה.

2012 הייתה שנה בה ניסיתי להיות עצמאית.

2013 הייתה שנה בה הייתי באבל ונולד הילד הקטן.

אז נראה ש2014 זו שנה של להיות עקרת בית.

אולי ב- 2015 אני אצליח לסיים את הלימודים שלי סוף סוף?...

**קודם גיגלתי את שם המחבר כדי לראות מה יעלה כשמחפשים אותו.

קוראים ותיקים שלי (שזה בערך אף אחד, כיוון שאפילו את אהובי לא הכרתי אז) אולי יזכרו את הסיפור של איך פעם באזור 2003, בעודי סטודנטית שנה ראשונה או שניה, מצאתי בספריה של האוניברסיטה ספר שנקרא "גולני לא שלי". הוא משך את תשומת ליבי כיוון שהייתי יחסית משוחררת טריה מיחידה שנקראית, נכון לא טעיתם,גולני. חשבתי שכתבו על היחידה, מעניין אם אזהה מקומות ואולי אפילו אנשים. אז השאלתי וקראתי. מסתבר שהספר היה שיר הלל אחד של הכותב לשנאה כלפי גולני, כלפי המערכת, כלפי חבריו למערכה.

בפרספקטיבה של היום, אני יכולה לראות ולהבין את מה שהבחור הרגיש ואת מסכת היסורים אותה הוא עבר עד השיחרור המיוחל. אבל אז, הספר טילטל אותי עמוקות ורציתי לדבר עם המחבר. רציתי לנסות להבין מה גרם לו לכתוב את מה שכתב ולדבר על החוויה שלו, שהייתה שונה מהחוויה שלי (טוב אני לא הייתי לוחמת במסייעת)

כך התחיל המרדף אחרי אור ספיבק.

איפה לא חיפשתי אותו- הצלחתי להגיע לכתובת של ההורים שלו. דיברתי עם חברים שלו ליחידה דרך "מקושרים". כשמצאתי את הטלפון (אז הסלולאריים לא היו דבר חזק), לא היה לי את האומץ לדבר איתו בבית של ההורים שלו ולא התקשרתי. חברות שהיו איתי באותה התקופה: נשואה2 ושותפותיה לדירה, חוו איתי את החווייה המטלטלת ואת החיפושים אחרי הבחור. כשלא התקשרתי אליו, הדחף התפוגג אבל לא נעלם. חודשים עברו ואני התחלתי לעבוד בשמירה ובאחד מסידורי העבודה ראיתי את השם שלו. צחקתי ואמרתי לחבריי לשמירה שאיזה קטע, אני מכירה (בערך) בחור בשם הזה שכתב ספר ויש כאן מישהו בדיוק עם אותו השם. השכיל לומר לי איזה ויטלי אחד (אני לא זוכרת את השם המקורי) שהסתלבט ואמר- כתב ספר ותראי איפה הוא היום... שכחתי מזה ואז בארוחת ערב משותפת אחת עם הנשואה וחברותיה, השם עלה ואז אחת מהשותפות אמרה לי: אבל פרייה, אותו בחור באמת עובד איתנו. כן, זה אותו אחד שכתב את הספר על גולני. אותו אחד שחיפשתי פעם כ"כ הרבה זמן.

איזה קטע, חשבתי לעצמי בחצי צחוק חצי השתאות. כמה חיפשתי את הבחור הזה וכל הזמן הוא היה כ"כ כ"כ קרוב..

לא עברו 10 שנים, עברו חמש עשרה...

סתם לא עברו כ"כ הרבה שנים. אבל, אני השתנתי. הפסקתי לקורא ספרים מנייר בכלל וספרים בעברית בפרט. התחתנתי, ילדתי ילדים, עזבתי את האוניברסיטה ואת ירושלים, הזדקנתי.

באחת משיחות הטלפון שלי, כחלק מנוהל הזיהוי שאלתי עם מי אני מדברת, ענה לי הפונה: אור ספיבק

אור ספיבק של גולני? שאלתי

הוא ענה לי: כן..

אני לא מאמינה, אתה לא יודע כמה חיפשתי אותך בזמנו, כשרציתי לדבר איתך על הספר הזה (כשאמרתי שנראה לי שאני הייתי היחידה שקראה אותו. אז הוא צחק ואמר שהוא מקווה שלא)

אז בואי נדבר, הוא אמר

זה לא אפשרי, עניתי. לא כשחיכית כ"כ הרבה זמן על הקו ואתה רוצה לקבל מידע על משהו אחר. חוץ מזה, הצורך לדבר איתך היה רלוונטי ללפני 9 שנים. היום, זה כ"כ משנה מה אנשים מרגישים כלפי גולני

הוא צחק..

איך שהוא, מבלי לדבר, לחפור ולנפח את המוח עד מוות, סגרתי מעגל עם הספר הזה, עם הכותב ואיך שהרגשתי ומרגישה כלפי גולני.

אני לא יודעת על מה לכתוב פה- על גסיסתו של ישראבלוג או על השטויות בחיים שלי.

אגב, שום דבר פה הוא לא דבר שלא נחפר עד לעיסה ירוקה צמיגית ומגעילה באזניו של אהובי היקר. מסכן...

כשהתחלתי לכתוב פה, איי אז בשלהיי 2004. הייתי סטודנטית, הייתי בשנות העשרים לחיי, גרתי בירושלים, הייתי רווקה. ג'יגלתי בין עבודת המוקד (שרק היום אני יודעת להעריך כמה מוצלחת היא הייתה) לבין לימודי הליבה יחד עם כמה קורסי העשרה פה ושם (אבל בצורה לא מוצלחת).

אני זוכרת שנורא רציתי חבר. נורא.כל הזמן התעסקתי בין צ'טים, לאודיגו, להכרויות, למסיבות, לשטויות ולבלאגן. לא הייתה לי עצם רצינית אחת בגוף, למרות שלקחתי את עצמי ברצינות יתרה. היו לי חברות כמו האמריקאית, כמו הנשואות, כמו כ ושותפתי לדירה ל' שהיום אני לא זוכרת איזה כינוי נתתי לה.

המקום באמת סיפק לי מפלט. התאפקתי כ"כ לא לכתוב כמה פוסטים ביום, בשביל האפקט והרגשתי שהקהילה לוקחת אותי מאוד ברצינות ומספקת לי סוג של עולם. הכרתי אנשים- וירטואלים וגם קצת פחות- התחברנו, צחקנו, רבנו וגם אהבנו. אהבנו לקרוא אחד את השני והיה קשה לי להפרד או לקבל ארועים ששינו את חיינו כגון ההתאבדות של מירב או ההעלמות של מרגי- היא, היא זאת שבהזכותה הבלוג שלי נפתח ובעצם פתוח עד היום.

לימים הכרתי את אוהבי היקר והנה, אנחנו ביחד כבר 8 שנים. לא הרבה יודעים שהכרנו פה, ממש פה בין דפי ישראבלוג. כשהוא כתב על דכאונות וחיי יום יום בקורפוריישן, אני כתבתי על מסיבות, דיאטות, בנים וגם קצת חברויות ולימודים. המוסיקה, הספרים, ההומור והבלוג הם אלה שקירבו אותנו. ירושלים הייתה זו שחיברה ביננו.

אז נכון, ישרא שינה את פניו במשך השנים והפך לפלטפורמה למכורות אנה ובלוגי הגשות. אבל תמיד תהייה בתוכי איזו תחושת נוסטלגיה וצביטה כזו בלב. אני לא רוצה שיסגרו את האתר. אני יכולה להמשיך לייחל לימים עברו ולתקופת הזוהר. אבל אני יודעת שאלו לא ישובו ושצריך, כמו כל דבר בחיים שלי כרגע, להסתפק במה שיש. ויתרה מזאת, תמיד כיף לחזור כמה פעם בחודשים ולראות את ישראבלוג היקר והמוכר ולדעת שאם איי פעם, יש לי שלשול מילולי, אז גם יש לי איפה לשפוך אותו.

(לא בא לי לזהם את מה שכתבתי עכשיו בפוסט דפוק על האנשים בחיי. זה יהיה לפעם אחרת)