למה אני אף פעם לא לומד

לשמור על ריגשותי בתוך תוכי

פגיע מדי, חי בפרנויה

למה מיהרתי להוציא הכל?

עכשיו מאוחר זאת טעות שאין לה תיקון

אני רק מבריח ממני אנשים ומרחיק

תמיד מחדש.. נמאס לי מחיי

אני צריך להתמודד עם האמת

נולדתי לבדידות הזאת

היא תמיד תהיה שם, תחזור ולא תעזוב

אבל למה אני מכולם?

הרבה זמן שסכין לא נגעה בעורי

אולי זה הזמן הנכון

כי אחרי הכל... זה עושה לי טוב

למה עם כל הבדידות לא התרגלתי?

למה בכלל נפתחתי בפניה ככה?

אני מקווה שזאת סתם עוד פרנויה.

ההרגשה שהיא מתעלמת קשה לי מדי

רוצה לדעת שעוד הכל בסדר אצלנו

אולי זה סתם עוד, חוסר אמון

למה התרגלתי לזה שמעלמים ממני?

אולי זאת הפרנויה שמתעתעת בי

אני כה מבולבל, זאת הפרנויה!

אני לא בטוח... אני משתגע

האם יש טעם להמשיך לחיות?

למה כולם שונאים אותי?

זאת חייבת להיות עוד סתם פרנויה...