זה כל כך עצוב בעיני שבני אדם אף פעם לא מסוגלים לקבל ביקורת, שכשהם משתנים-וגם כשהם לא-הם רואים ועושים רק את מה שנראה להם לנכון,
אף פעם לא מקשיבים לאחרים, תמיד חושבים שהם זה הכי צודקים-
מסוגלים לראות את עצמם רק אחרי שינויים-אף פעם לא רואים את עצמם בזמן השינוי או לפניו כמו מי שמסביבם, מחילוקי דעות עוברים להתווכחות,
מתחילים להסתער, מתעצבנים ובסוף רבים אחד עם השני.
מה שהם מחליטים לעשות אחרי שהם רבים הוא כמובן "המעשה הנכון ביותר":מלחמות במקום הצטערות, העמקה בלעשות רע גם לעצמם וגם לאחרים... קראתי פעם משפט אחד, "צרות וטעויות באות בצרורות,"
זה הדבר הכי נכון ששמעתי
ובכלל-המשפט שגרם לי לחשוב על כל הדברים שאני חושבת... חוץ מזה, זה שאני כותבת בבלוג (משהו מאוד מאוד נדיר) רק מראה שמשהו רציני קורה לי, דיכאון עוד פעם... מה שנשאר לי לחשוב כדי להפסיק להיות מדוכאת כל כך הוא שאני אמצא מתישהו מישהו (כמובן-משהו שאני בכלל לא בטוחה בו ולא יודעת מתי ואם הוא יקרה. אה, ושרק אני מבינה אותו.)