כשחיים בעולם שבו קשר אנושי נוצר באמצעות מחשבים, בני האדם, גברים ונשים כאחד, ליבם הופך גס ועמיד בפני חיבה, חמלה וכבוד עצמי.

הכול מותר, הכול נעשה תחת שמות בדויים וביוגרפיות מפוברקות לצרכים קצרי מועד וסיפוקים מידיים

. השתמש וזרוק, תפוס והחלף, צלצל ונצל, דפוק ולך, טראח ושכח, בנוסח אכול כפי יכולתך, כמו במלונות ה"הכול-כלול",

כאשר רוב הערימה שבצלחת נזרקת אחרי כמה ביסים לפח האשפה. רציתי להאמין שאתה שונה,

כך זה נראה מהמבט הראשון, מנגיעת היד המבקשת ללמוד את טביעת האצבעות. גם אני הרגשתי אחרת.

התקשיתי להאמין שמדובר בי. אם אכן ראית בי את כל הדברים המיוחדים האלה וזיהית את כל אותן איכויות, איך קרה שנרתעת, שהשתפנת,

 עד שלא רצית אפילו לנסות. נבהלת אולי, נשמע פשטני מדי, הרגשת מוצף, זה היה גדול מדי, הלכת לאיבוד,

למה אני כל כך חוששת להודות שכל אותן סיבות  שחוקות מרוב שימוש מסתכמות בעובדה אחת עירומה,

 לא היו בך רגשות כלפיי.

לא התאהבת.

 לא צירצר לך אפילו צרצר אחד בלב, אז מצאתי חן, אז התלהבת מהשונה, הסתקרנת, לא יותר.

הסתפקת בהנאה שהתלהבתי ממך, שהחמאתי לך על מה שלמעשה רק אני ראיתי בעיני רוחי הסוערת ובמעמקי געגועיי להרגיש.

אני יודעת שאתה בכלל לא ידעת שאתה כזה, שלא התכוונת להכאיב לי. שזה לא אתה, אלא אני, כמאמר הקלישאה החביבה על הבורחים מקשר.

עכשיו אני מרגישה שדודה.

כאילו שלקחת איתך לא רק את החלומות, אלא גם את כל תיבת הקסמים שלי. הנערה שבי, זו שיודעת לקרוא בקלפי המציאות,

שוב נכנעה בפני  הכניעות , שמבקשת, פעם אחר פעם,

לגעת בשמים. מה אני בכלל רוצה ממך, ומה בכלל אפשר. ואילו התהפך המצב, ואתה היית זה שהתאהב בי ואני הייתי נשארת מרוחקת?

מחבבת, כן, אבל לא היה כאן מקום לדבר על אהבה, מה היה אז קורה? מעט מאוד ללא ספק. איך הייתי נוהגת, מה הייתי אומרת ברגע האמת?

 האם באמת הייתי מוכנה לתת לך עוד ימים של חסד בתקווה שסגור ליבי ייפתח, או עושה כמוך? ומה יועילו כאן הניחושים, ההימורים וכל משחקי הסימולציה. כמו בהיסטוריה, אין חיבוטי אילו, יש רק ככה זה היה. אין חוכמה שלאחר מעשה, וניתוחים שלאחר המוות לא יחזירו לחיים את הפרשה המתה.

שתקת הרבה והשארת לי את הבמה והיום אני יודעת שלא ממש הקשבת לדבריי, אלא נהנית מההצגה, מסיפוריי, מהשונות שלי. כשצצו אי הבנות, לא חשבת על מה שעובר עליי, מה שאולי מציק גם לי, רק על עצמך וענייניך הפרטיים. אחרת היית שומע את שאמרתי לך, אבל הרי אדם אל עצמו קרוב, ולהקשיב לזולתו זו לפעמים משימה מתישה.

כשהיינו קרובים, במיטתך, קיבלת את ניסיונותיי להתקרב אליך כתופעה שלא חווית מעולם עם נשיך שהיו.

 תמיד שמרת על מתח נמוך, לא נסחפת, נתת לי להתנפץ לבדי. ראית אותי בוכה מתסכול, אילמת בתשוקתי שתבוא אליי, שתקבל אותי בגוף ונפש פתוחים, שתיתן לי להרגיש שאני נחשקת, רצויה, אולי אפילו אהובה, אז מה כל כך נבהלת? שפרשתי כנפיים אל מעבר ליומיום? שעת לילה מאוחרת. אני מתבוננת במילים שכתבתי. אתה לא תקרא את המכתב.

 אני מרגישה שהפכתי לעוד אישה שיושבת בפינה כלשהי בעולם,

וכותבת את בדידותה. נקודה זעירה, כמעט בלתי נראית שמצלמות לווייני העל לא יסמנו על המסכים.