סיפורה של מלכת הבִּיצה

היום ישבתי במשרד (כן, קראתם נכון) והעוזר האישי של המנכ"ל צרח עליי בטירוף, כולם מסביב הרימו מבטים והסתכלו, והוא פשוט לא הפסיק, צעק וצעק, ואני שתקתי. ישבתי שם, מול המחשב ושתקתי. הוא סיים לצרוח והעיף ערימת דפים מהטרייל שלי ישר עליי.

הסתכלתי על הפקידה שישבה במשרד ליד והציצה בהתעניינות מהחלון, היא ישר הכניסה את ראשה חזרה, ואז נכנסתי לבלוג, אחרי שנתיים של נטישה ונזכרתי שפעם הייתה לי חוצפה, היה לי אופי והיה לי אגו.

קמתי מהכסא ניגשתי למשרדו של העוזר האישי ואמרתי למזכירה שלו: "תוכלי למסור לבוס שלך שזו לא אשמתי שיש לו קטן?"

יש פה מישהו שעוד מעוניין לקרוא אותי? או שמא כולכם התבגרתם?