כמה עוד אוכל להמשיך בכל הרגשות הללו ולהחזיק מעמד?

עוד מעט ולא אוכל יותר. 

נותרתם הסליחה ואתה, ואני במין בור נתלית בשאריות הדברים הלא ידועים האחרונים שנותרו לי.

חוסר הידיעה מנחם אותי ברגעים בהם אני לא מנסה לפרוץ אותו

אבל ההרס העצמי והחיפוש אחר הדברים הכי גרועים פשוט חוזרים כל פעם מחדש.

אין לי כבר כוחות לחפש ולמצוא, להיות צודקת, להרגיש משוגעת

לנחם אותך ואותי ולתלות את תקוותי בך

לפעמים אני מנסה לחשוב בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה?

מה רע לנו לבד?

הכי קל לי יהיה לסיים את כל זה ולברוח.