מדי פעם ככה בהחבא אני אוהבת לחזור אחורה, לפוסטים של לפני שלוש שנים ולהתענג על מילותיי.

הייתי כותבת נהדר ועכשיו אני לא מספיק עצובה כדי לעשות את זה.

אבל אני שמחה שאני שמחה, לא מתלוננת, רק רוצה דווקא עכשיו קצת מהדמיון של פעם.

תמונה שלי לא לגנוב!

בזמן האחרון המחשבה היחידה שלא מרפה היא למה עשיתי לעצמי את זה? למה התחלתי לעבוד בעבודה רצינית ישר אחרי השחרור?

הרי חיכיתי לזה שנתיים, להיות חופשיה, לא לקום בבוקר, לעשות מה שבא לי

אבל מה לעשות זה הרעב לכסף הזה, במדינה שכל דבר קטן עולה הון, בלי לפחות 5000 ש"ח בחודש לא מסתדרים.

מאז השחרור אני באמת משתדלת להיות הרבה יותר שמחה ושמחה בחלקי וככה זה היה עד עכשיו, הייתי מרוצה מהעבודה שלי, ועכשיו פשוט בא לי לברוח מכאן, אני בן אדם שלא מסוגל להשאר באותו מקום יותר מכמה חודשים. אני מרגישה חנוקה. וזה היה ככה כל חיי-עם הלימודים, הצבא וכל עבודה שעבדתי בה.

מה אני אגיד לכם, החיים האלה מונוטונים מדי.

אני צריכה קצת זמן לעצמי.

אז מה עושים עם השגרה המחניקה הזו? למישהו יש פתרון?