תובנות

זה אולי נשמע לכם מוזר, אבל זו לא פעם ראשונה שאני "מתעלקת" על חופשות משפחתיות שלה.. אנחנו מאוד קרובות.

אז הסכמתי, מה עוד יש לי לעשות? גם ככה שביתה.

ארזתי תיק והם באו לאסוף אותי ונסענו לכינרת.

היה לנו מזל עם המזג אוויר.. לא חם מידי ולא קר מידי- השמש מלטפת את העור אבל לא שורפת אותו, רוח חמימה נושבת, שמיים בהירים עם מעט עננים לבנים, רכים, שעושים חשק למרשמלו :)

הגענו לחוף הקבוע שלנו, פרקנו את הדברים ואני וא' מיד נכנסנו למים.. אחותה הקטנה באה איתנו, אביה של א' התחיל להכין את המנגל, ואילו אמה ואחיה ישבו על שמיכה על הדשא, והיא קילפה לו תפוזים.

המים היו חמימים וצלולים, הקרקעית חלקלקה ומכוסה שטיח של אצות, או ירוקת – לא הייתי בטוחה.

היינו לבד בחוף. הקור בימים האחרונים כנראה הבריח את כולם. השקט היה מוחלט.. השלווה- ממכרת. אני, א' ואחותה שחינו קצת במים, ניפחנו מזרון ים ואז נאבקנו עליו בכל כוחנו, כל אחת מנסה לעלות עליו ולהפיל את האחרות.. עד שהתעייפנו, וגם ככה במזרון נוצר חור מאחת הציפורניים.. אז יצאנו החוצה, להתייבש על הדשא. כבר היה אפשר להריח את הבשר על האש ופיותינו התמלאו ריר. אני וא' התיישבנו לחתוך סלט, אחותה נותרה על הדשא מחוברת לאוזניות ואילו אמה ואחיה עדיין ישבו על השמיכה, היא מקלפת תפוזים והוא מביט לשמיים.

אני זוכרת שכל כך נהניתי מהשקט, מהשלווה האינסופית, שחשבתי לעצמי שהלוואי והחופשה לא תיגמר, הלוואי ונשב ככה תמיד, על שפת הכינרת.. הקולות היחידים שהפרו את השלווה היו קולות הרוח בצמרות העצים, ציפור בלתי נראית שמידי פעם צעקה משהו לחברתה, פכפוך המים ופצפוץ הבשר על האש.. האוויר צלול ומתוק, מלא בריח של אוכל מתבשל.. והשקט.. מוחלט, כמעט מוחשי, שקט שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם- רק על שפת הכינרת באמצע השבוע.

הסתכלתי על א'. ילדה יפה כל כך. שיער מושלם ועבה שמחובר לפנים הכי יפות שראיתי, עם העיניים הכי עצובות שאני מכירה.

היא בדיוק חתכה מלפפון, ואז הרגישה כנראה שאני מביטה בה, הרימה את מבטה אליי. הסכין החליקה מחוסר תשומת לב וא' חתכה את עצמה.. לא שריטה עמוקה, אבל האצבע דיממה על המלפפון. קמתי מיד לחפש עבורה פלסטר, או לפחות נייר טואלט להספיג את הדם..

הסתכלתי מסביב. איפה התיקים? תהיתי. זכרתי ששמנו אותם על הדשא, לידנו. אבל עכשיו משום מה לא הצלחתי למצוא אותם. צעקתי לאמה של א' אם היא יודעת היכן התיקים, אבל היא כנראה לא שמעה.. היא המשיכה לקלף תפוזים ולא הרימה את ראשה. מי יאכל את כל התפוזים האלה..? התגנבה שאלה מטופשת למוחי. אבל זה לא היה חשוב באותו רגע.

אביה של א' היה עסוק, ואחותה הייתה עם אוזניות, ולכן חזרתי לשולחן לראות איך אפשר לעזור לא'. לתדהמתי- היא המשיכה לחתוך את הסלט.. מתעלמת מהדם שצבע את המלפפון, וכעת את הבצל שחתכה, באדום.

א'! מה את עושה?? שאלתי אותה, אבל היא התעלמה ורק המשיכה לחתוך את הבצל. תפסתי אותה בכתף וטלטלתי קלות.

א', הכל בסדר? עכשיו כבר התחלתי לדאוג.. היא הרימה את ראשה אליי, דמעות נקוו בצידי עיניה.. האם זה בגלל הבצל או השריטה? תהיתי.. מחשבה כל כך לא חשובה.

פניתי אליה שוב, את מדממת על הסלט.. בואי נשטוף את האצבע ונמצא לך פלסטר.

צל של הבנה חלף על פניה, ועיניה שהיו עד עכשיו מעורפלות התבהרו באחת. מה זה משנה, היא אמרה, כמעט לוחשת. מה זה משנה כי כלום פה לא אמיתי, לחשה. לא הצלחתי להבין למה היא מתכוונת. השקט הפך פתאום לרועש מידי וראשי החל לכאוב. עצמתי את עיני לרגע.

ופקחתי אותן.

חושך מוחלט. זיעה קרה כיסתה את כולי, למרות שהחדר היה קר מאוד. לאט לאט הכל חזר אליי.. נשמתי עמוק. המתג של האור לא עבד, הפסקת חשמל. התיישבתי במיטה, עדיין מתנשפת. מנסה לדלות עוד פרטים מהחלום-סיוט שהרגע חלמתי. נשענתי חזרה אחורה, הנחתי את ראשי על הכרית.

עצמתי עיניים.

דמעה בודדה עשתה את דרכה על הלחי ונספגה בבד.

3 שנים וכמעט 7 חודשים לפטירתה של אמה של א'.

6 שנים וחודשיים לפטירתו של אחיה של א'.