תובנות

קראתי את הכתבה הזאת ופשוט התפוצצתי מתסכול.

איך זה שלאף אחד בארץ לא אכפת מההסברה? איך זה שבמקום להקים משרד הסברה עם תקציב מנופח מקימים אצלנו מחדש את משרד הדתות?? איזה מן סדר עדיפויות חולני זה?

זה לא ייאמן איך נושא כל כך חשוב ננטש ומקבל כה מעט תשומת לב. הממשלה בארץ פשוט אטומה לכוחה העצום של ההסברה- אין דרך אחרת להסתכל על זה מאשר על קרב איגרוף, אחד על אחד.

חמאס שולח את המתאגרף הכי גדול שהוא יכול לגייס, איש מיומן היטב, שרירי ועצבני. ואילו אנחנו שולחים ילד קטן, מגומגם, רזה ושברירי. וזה באמת ככה:

הם מפרסמים תמונות של ילדים קטנים, עיניהם פעורות באימה, אוחזים בנרות בשל "הפסקת החשמל הגדולה" שבכלל לא נגרמה בגללנו, אגב- כי הדלק שכן סיפקנו להם פשוט נוצל לשיגור קאסמים במקום לבתי חולים ותחנות כוח. חלוקת החשמל היא של החמאס, והוא בחר להשאיר את האזרחים בעלטה אבל להמשיך את ירי הקאסמים.

וכמה נוח שאת השאלטר הורידו ממש רגע לפני השידור המיוחד של אל-ג'זירה.

הבעיה היא בגישה. כבר שנים שאנחנו תקועים בגישה המטומטמת של ילד בכיתה ו': "אנחנו נהיה הבוגרים. אנחנו לא נלכלך את ידינו, לא נשתמש בטריקים הזולים שלהם ולא נרד לרמה שלהם"

הלו?????? שמישהו יתעורר שם במשרד החוץ!! הגיע הזמן לרדת. ולא סתם לרדת- ולא סתם עד לרמה שלהם- אלא הרבה הרבה מתחת!!

הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולהילחם. להילחם כפי שלא נלחמנו מעולם, כי יתרון צבאי לא שווה כלום כשכל העולם נגדינו, כי כל המטוסים בעולם לא יעזרו אם ראשי הממשלות באירופה יעשו עלינו חרם ויטילו סנקציות, ושום טנק בעולם לא יעזור אם בוש יורה לנו להפסיק. בעידן המודרני המלחמה החשובה ביותר היא המלחמה על דעת הקהל- דרך העיתונים, הטלויזיה- ומי שמצליח לזעזע יותר מנצח.

והם עושים את זה מצוין. לא בהכרח כי יש להם נקודת מוצא טובה יותר... תחשבו על זה לרגע: הם מציגים הפסקת חשמל- גם אצלנו הייתה הפסקת חשמל בשדרות, למשך שעות, בגלל הקאסמים. למה לא מצלמים את ילדי שדרות עם נרות בידיים? עם דמעות בעיניים? אלוהים יודע שלא קשה למצוא מראות כאלה שם..

מספיק שיסתובב צלם של משרד החוץ יום אחד בשדרות, יחכה לאזעקה- ואז לא יהיה חסר מה לצלם:

ילדים בוכים, נערות מתעלפות, זקנים שלא מסוגלים להגיע למחסה, הרס, דם, פחד ואימה. ובניגוד לצד השני- הכל נכון והכל אותנטי.

אני לא מציעה לשקר, אני לא מציעה לשחק עם התמונות בפוטושופ או להמציא מספר אסטרונומי של הרוגים – כמו שהצד השני עושה. עד לרמה הזאת באמת אין צורך לרדת.

כל מה שאני מציעה זה להראות את האמת. את האמת הכואבת- הגיע הזמן שנתחיל לצלם את הדברים הכי קשים שעד היום נמנענו מהם- וכן, אני מדברת גם על גופות. בלי פנים כמובן, אבל אם רוצים לזעזע אז צריך לראות דם. גופות, הורים שכולים, ילדים יתומים- הכל הולך. הכל אמיתי והכל שייך למציאות היום-יומית שלנו – באשמתם. אז למה אנחנו כל כך מתביישים בזה? למה אנחנו מסתירים מהעולם?

זה לא חוכמה להיות צודק. הגיע הזמן להיות חכם.

זוכרים את מקרה מוחמד א-דורה? נו, הילד הקטן הזה שמת בזרועות אביו?

אני רוצה לעשות הצבעה.

מי מבין הקוראים כרגע את הפוסט חושב שאנחנו ירינו בו?

אוקיי אפשר להוריד ידיים.

מי חושב שלא ירינו בו?

אתם רואים? זו הבעיה. מה שנשאר בזיכרון זה מה ששומעים בפעם הראשונה, ומה שכולנו שמענו היה שחיילי צה"ל פגעו בילד. זה בכלל לא משנה שאחרי כמה ימים, בכל מיני פינות נידחות של עיתונים ישראלים הופיעה ידיעה קצרה על כך שמתחקיר צה"ל עולה שהילד ישב בזווית בה לא ייתכן שכוחות צה"ל פגעו בו. זה גם ממש לא חשוב שעדויות מפתיעות שהגיעו מאוחר יותר לידי חוקרי האירוע, הישראלים וגם הזרים, הביאו אותם למסקנה שכל האירוע בויים ע"י הכתב הערבי של France 2 (היחיד שצילם את האירוע) ושהילד בכלל נראה זז בתמונות ומכסה את עיניו, לאחר שאמור כבר להיות מת. אף אחד לא קרא את זה, אף אחד לא שמע על זה. כולנו רק זוכרים ילד קטן שוכב בחיק אביו, מת כי אנחנו הרגנו אותו.

בזירת איגרוף כמו בזירת איגרוף- כל אחד נלחם בשביל לנצח. אבל מי שנדמה לו שאפשר גם להתאגרף וגם להישאר נקיים- סופו שיפסיד.

הגיע הזמן להתלכלך.