I forgive myself for not fitting in, And blame the world for the lack of clarity

חשבתי על זה כבר כמה זמן, ואתמול הגעתי להחלטה. 

למה אני תמיד עצובה?

אולי לא תמיד, אבל רוב הזמן.. רוב הזמן אני זוכרת את עצמי עצובה בגלל כל מיני דברים שקרו, בגלל העבר, בגלל ההווה, בגלל העתיד.

אבל למה להיות עצובה כשאני יכולה להיות לא עצובה?

הרי זה אמור להיות רק קטע של סטייט אוף מיינד.

אני בת 27. יותר מחצי מהחיים שלי ביליתי בעצבות. זה כשלעצמו ממש עצוב.

אני רוצה שזה ייגמר.

אני לא רוצה להיות עצובה יותר - כשאני יכולה להיות שמחה.

אני רוצה להחליט החלטות ולקיים אותם

אני רוצה ללכת אחרי המטרות שלי והשאיפות ולהגשים אותן

אני לא רוצה לפחד יותר לעשות דברים גדולים

אני רוצה לעשות עוד כלכך הרבה

ובמקום זה אני יושבת עצובה, אומללה ומרחמת על עצמי על כל מה שקרה לי.

במקום לקום ולשנות, לעשות דברים שעושים לי טוב.. לחיות את הדרך, לחיות את המטרות, במקום לשבת ולחשוב

ואז להתעצב בגלל כל הדברים שקרו.

אני רוצה לשמוח, אני רוצה לחיות, אני רוצה שיהיה לי טוב.. 

ויותר מהכל - אני רוצה להיות לא עצובה.

רוצה להזכר בתור בנאדם שידע לחיות, במקום לשבת ולהיות מדוכדכת בגלל דברים זמניים.. ותכלס - הכל זמני.

אני יודעת שצריך להיות גם מציאותית, ולא תמיד אני אהיה שמחה, אבל לפחות רוב הזמן...

זה כזה בזבוז זמן להתקע בכל הלא טוב הזה, כשיש גם טוב. ויש. 

ואני אצטרך עזרה - אז אקח אותה.. 

כי ברור שממצב כזה של עצבות מתמשכת קשה לקום פתאום לאור חדש ובהיר של שמחה ואומץ.

אבל זה מתחיל מהחלטה. ופה אני מחליטה ומתחילה. 

"אומץ הוא לא היעדר הפחד, אלא החלטה שיש משהו חשוב יותר".

שיקרת לי. עזבת אותי בשביל מישהי אחרת.

נקודה ולא פסיק. נקודה וזה נגמר.

אז למה זה לא מרגיש נגמר?

זה מרגיש כואב.

אחרי כל ההבטחות, אחרי כל מה שעברנו, אחרי כל מה שהיה...

נטשת, בגדת, הלכת, הרסת, 

כל המילים שבעולם לא יוכלו להראות כמה כואב לי בפנים.

לא מגיע לך הקרדיט הזה אבל אני לא יכולה לסמוך על שום דבר כבר.

איך אוכל לסמוך על מישהי שוב? על כל בנאדם אחר?

שום דבר כבר לא שווה, ולא בגלל שאני לבד שוב, אלא בגלל שנשברתי. לרסיסים.. לחלקים הכי קטנים.

וכואב לי וכועס לי. ואני לא יודעת מה לעשות חוץ מלהרוס דברים יפים.

אבל זה עדיין כואב..

עדיין בוכה כל לילה,

עדיין כואב לי הבטן מלהתגעגע אלייך

עדיין שורף הלב 

עדיין כועסת על מה שעשית לי

עדיין לא נרדמת

עדיין מענישה את עצמי.

ואני לא יודעת איך להפסיק.

אני לא יודעת מה עושים מפה.

באלי להתחיל לשתות כל יום, כל היום, באלי לעשן, באלי להזיע בכל הגוף, באלי לדפוק את היד באגרוף למראה, לקיר, לארון,

באלי שיראו את הכאב, שיצעקו עליי, שירביצו לי, שיקללו אותי, באלי לרוץ כל הלילה ברחובות ולא לזכור מי אני

בא לי להיאבד בחו"ל בלי שימצאו אותי לעולם

באלי להסתבך באיזו מריבת כנופיות ויפוצצו לי את הראש ואני אתעורר בבית חולים אדם אחר.

באלי לשים את השיר הזה בלופ ולקפוץ לקפוץ כל הלילה 

בא לי לצרוח כלכך חזק שיחשבו שדוקרים אותי

בא לי להרביץ נאום של קללות ולקלל כל יום, כל היום , את כולם ככה סתם כי אני רוצה

באלי לקחת את כל הצלחות והכוסות ולנפץ על הקיר, על הרצפה, על הארונות ועל אנשים

באלי לשים איפור מוגזם ושחור על כל הפנים בלי פורפורציה

באלי לצאת למסע הרס, בלי לחשוב לאן ומה עושה

באלי להגיע לשום מקום ולא לחזור.

באלי להיות קשוחה ולצרוח על כולם 

באלי שכולם ישמעו עליי ולא ינסו לדבר איתי אפילו כי יידעו שאני לא אענה

באלי להשכיר דירה נידחת בשם בדוי במקום שאפחד לא מכיר אותי

ולא לצאת משם, להרקב שם עד שהכל יגמר.

כי

שקט פה מדי והכל מת.

So tired and cant sleep.