נמאס לי לבוא עם בגדים ענקיים לבצפר.
מילא שאני מרגישה כמו חבית גדולה ועצומה
אבל נראה לי שאנשים מתחילים לתהות למה אני באה ככה.
אני חושבת שמבינים.
אני מרגישה כאילו רק עכשיו זה יציאה מהשגרה, כאילו יש לי שגרה של אנה תמיד.
אבל רפרפתי פה בבלוג
ומאז השגרה הזאת עברו חודשיים.
חודשיים.
נמאס לי לכתוב כמה שאני רוצה להיות רזה ואי ךאני ממשיכה לאכול
נמאס לי לשקוע ברחמים עצמיים
נמאס לי לכתוב שנמאס לי ולא לעשות כלום
ועוד יותר נמאס, זה שאני כותבת שנמאס-ואני-לא-עושה-כלום, אבל עדיין , לא עושה כלום.
חברה אמרה לי "אז השמנת, אז זה קשה, אז זה לא כמו פעם. זו לגיטימציה להמשיך לאכול ולטחון כמו פרה?"
והיא צודקת.
ואני רוצה להיות רזה
אבל האוכל כל כך נוח
האוכל כל כך מסדר
ועם זאת דופק
דופק
דופק
אני אומרת שבלי אוכל קשה לי ללמוד
אבל עדיף להיות תשושה וללמוד באיטיות מאשר לאכול מלא ולדאוג ולהמשיך לבולמוס שלא נותן לך ללמוד.
אני רוצה לשנות את עצמי בחזרה
אני רוצה לחזור לשם, למרות שזו הייתה תקופה של שנאה עצמית.
אני קוראת פה וזוכרת את הימים האלה, הימים שאכלתי בהם 400. או שצמתי. או שאכלתי רק ירקות. ומצד אחד לצד ההתרגשות של לרזות גם שנאתי את עצמי נורא והייתי ממש אומללה בתקופה הזאת.
[ועכשיו אני לא אומללה מכל האכילה הזאת?]
אם אלוהים היה מוריד ממני את כל הקילוגרמים ואז אומר לי "תשמרי על זה עם 400 קל' ליום!" הייתי שומרת על זה בכיף
אבל לאכול ככה עד שאני אגיע לשם זה מתסכל . היום אמרתי את זה לנעם בדיוק.
אני מרגישה שבא לי קודם לחתוך הכל בסכין ואז לשמור על המצב ככה.. אבל לרדת את זה זה פשוט קשה.
נמאס לי לבכות שקשה לי ולא לעשות עם זה כלם
אבל אני עושה
ונופלת
ומנסה
ונופלת
ונמאס לי ליפול ואני יודעת שאני צריכה לקום ולסיים עם זה ולגמור תתקופה הזאת כי רק ככה ממשיכים ושאם אני אמשיך לבכות על הנפילות וליפול עוד ועוד אני בחיים לא אקום.
אז למה אני ממשיכה?
למי אני יכולה לבוא בטענות אם לא לעצמי נכןו?
אז אנ באה לעצמי בטענות ולא קורה כלום
אני כועסת על עצמי ומרחמת על עצמי והכי הכי זה שונאת את עצמי, כי כל מה שאני כותבת פה בעצם נובע ממני, אני הגורם של כל זה, אז בד"כ כשהייתי קוראת כאלה דברים שמישהו אחר רשם הייתי כועסת "נו אז די לגרום לעצמך חרא !!!!!"
וזה נכון
אין פה שום דבר שלא קשור אליי זה הכול אני
אני אחראית למצב הזה
והנה אני מתעצבנת גם על עצמי עכשיו שאני אחת מאלה שכותבים על זה ומתייפחים ולא קמים ולא עושים
ואז כשאני קמה ועושה זה לא מצליח
ואני לא רוצה להחמיר עם עצמי, אני רוצה לאהוב ולרחם על עצמי
כי היא כל כך מסכנה
כל כך בודדה
כל כך שמנה.
עצמי רוצה להיות רזה אבל היא לא עומדת בזה יותר מדי
עצמי פונה אל האוכל כשהיא לא מצליחה להימנע ממנו
עצמי מפגרת
עצמי לא מבינה.
איך פעם נלחמתי את המלחמות האלה בגבורה.
ישל י 39434 סיבות למה עכשיו יותר קשה, וזה נכון, באמת שעכשיו זה משימה כמעט בלתי אפשרית (אני לא רוצה להגיד בלתי אפשרית כי אז בכלל אני אחסל לעצמי כל תקוה אחרונה שנותרה אי שם, אבל כן, אני חושבת שזה אפילו בלתי אפשרי לחלוטין)
אבל את אף אחד זה לא מעניין
אני לא אבוא "שמנה עם פתק".
אני לא אופיע שמנה ככה סתם ואביא אישור מההורים שנורא קשה לי בזמן האחרון ושזה לא כזה פשוט.
ואני כותבת את זה, ובאמת שכולי רצון לרזות, אני באמת ובתמים (לא כל כך תמים.) רוצה להיות רזה.
ואני רוצה ויש אשכרה מצבים שאני אומרת לעצמי "עזבי די לקוות את לא תצליחי.. חבל שסתם תרגישי רע אח"כ"
יעני אשכרה בתת מודע השלמתי עם זה שאני אהיה שמנה לתמיד!! אשכרה "אל תפתחי ציפיות" ..!!!!!
וזה לא בכוונה ואז אני כאילו מכינה את העצמי הזאת שרוצה לרזות בנפש לזה שעוד מעט אנחנו הולכים לאכול שוקולד ושלא תרגיש יותר מדי נורא עם זה
אבל למה?????????????????????????????????????????????.
אני כזאת מפגרת!!!! אני כזאת מפפפפגרררתתת
ואני עוד יותר מפגרת שאני רושמת "אני כזאת מפגרת" ולא מפסיקה פשוט להיות מפגרת.
שמנה כמוה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
