כולל כך רציתי לצאת לטויל המזורגג הזה ההורים חיבים לדפוק

 לי הכול!$#@^$#&*^)&*_(*+)*(+|)(*$#%^@#$@!121

איזה עצבים אפילו "משקאות חריפים" {תרתי משמע: השיר והמשקאות^^} לא מעודד אותי

ננננננננננננננננננננננננננננננממממאאאאאאאאאאאאסססססססססססססססססססססססססססס ליייייייייייייייייייייייייייייי {ולא לא נרדמתי על המקלדת.}

אני רוצה תחופש שלי גאד דממאט אני ציכה כולכך את היומים האלו עם החברים רחוק מהבית רחוק מההורים רחוק מכול הבעיות לעזוב את הכול גם עם רק ליומים .

לנקות את הראש מהכול. לברוח לכמה רגעים מהמציאות . להנות, להנות.

הכול נדפק ליי בגלל הלימודיםםםם המזדיניםםםםםםםםםםם האלווו

בערך ששש השעיות מתחילת שנה 20 ומשו איחורים ואיזה 17 הוחצאות

כול מה שאני רוצה הוא להתרחק מעט לקחת סוג של פסק זמן קטן.

למה הכול צריך לההרס . (?!)

מיתגעגעת כול כך לפעם,

הכול היה יותר טוב.

כשהיינו ילדים,

וגורלנו היה תלוי באלוהים.

כך לפחות חשבנו,

או יותר נכון קיווינו.

תקותינו לא עזרה,

תפילתנו לא נשמעה,

למה כשאני מדברת לרוח שלי

אתם חושבים שאני משוגעת.?

כי אתם בטוחים שהיא לא קימת.

אז כשאתם מדברים לאלוהים שלכם

אנ חושבת שאתם משוגעים,

כי אני בטוחה שהוא לא קיים.

עיני דומות,

חריטות הכאב מלאות.

עננים אפורים צובעים שמים שחור.

בינינים גבוהים ולמעלים יש גגות שטוחים.

ידי רועדת, פוחדת לספר.

העיניים נפתחות פוחדות מהכאב,

השפתים מנשקות ללא אפסק,

והידיים מתקרבות לנחם את החסר..

עכשיו הרבה יותר קשה.

בודדה,נטושה, נשארתי בים החברים.

לבדי בין שדות שושנים אדומים

נפצעת ללא פסק מכול הקוצים.

אני לא מפחדת מאף צעד שתעשה

אני לא מפחדת מהמוות שממתין לי.

אני  לא נסוגה, לעולם לא אראה טיפת חולשה.

אני לא פית מוות רעה.

חוזרת בעצמי.

נופלת לבדי ממלמלת מילותיך

נזכרת בתווי פניך.

אתה, אני, אנחנו,

השתננו

אתה אני אנחנו,

קבורים בים שקרינו.

נאבדים במיליוני הבטחתנו.

שומרים בכול חלקיק בגפונו

טינה .

הלוואי והייתי זוכרת את כול שההית אומר לי,

באותם לילות קסומים שלנו,

באותם ימים שנעודו לנו

באותו ים שנברא עבורנו.

באותם עיניים שהביטו בי.

הלוואי.