משגע אותי איך שאנשים מתייחסים לדיכאון,
איך שהם מזלזלים בזה.
מתי אנשים יבינו שמחלות נפש הן קשות לא פחות, ואולי אפילו יותר, ממחלות פיזיות?
אם בן אדם יספר לכם שיש לו סרטן אתם לא תגידו לו "תתמודד, זה יעבור", נכון?
כואב לי שאנשים מזלזלים במחלות נפש,
כשבתכלס קשה להחלים מהן הרבה יותר מאשר ממחלות פיזיות.
מי שלא היה במצב שלי אף פעם לא יוכל להבין,
ואנשים תמיד יעדיפו לברוח מזה, הם לא יודעים איך להתמודד עם זה,
אז הם מעדיפים שלא להתמודד, אלא להשאיר אותי לבד.
"זה בראש שלך, תחשבי חיובי וזה יעבור",
נכון, זה בראש שלי, בדיוק כמו שגידול יכול להיות בראש או בכבד,
להם גם תגידו תחשבו חיובי וזה יעבור?
הלוואי וזה היה פשוט עובר, הלוואי והייתי מצליחה פשוט לצאת מזה,
אבל וואלה, כבר שנתיים וחצי שאני מנסה, וזה לא עובד.
דיברתי אתמול עם חברה שלי שמכירה את הבעיה של דיכאון קליני מקרוב, מאמא שלה,
וזו היתה השיחה הראשונה שהרגשתי שאני יוצאת עם משהו ממנה,
עם איזשהי עזרה ותמיכה אמיתית.
היא אמרה שהיא תבדוק לי טיפולים ותתייעץ עם אמא שלה ועם הרופאים שלה,
אולי סוף סוף באמת יקרה משהו בזכותה,
למרות שזה יהיה ממש קשה עכשיו בתוך כל הבלגן של השנת שירות..
אני כנראה אלך לכיוון חומרים אומאופטיים, כי אני לא אוהבת להזריק לעצמי כימיכלים לגוף.
היא אמרה שהיא תהיה איתי בזה ותעזור לי, תתמוך בי לאורך כל הדרך,
זו הפעם הראשונה שאני באמת מאמינה למישהו שאומר את זה.
אני מקווה שהיא באמת תהיה שם בשבילי, ושאני אמצא טיפול שיתאים לי, ואצא מזה סוף סוף, כי נמאס לי.
ולכל האנשים שם בחוץ שחושבים שדיכאון זה סתם לצומי והתבכיינות,
אני מאחלת לכם שאף פעם לא תבינו כמה זה לא, שאף פעם לא תדעו כמה זה קשה,
למרות שהייתי רוצה לראות איך תגיבו אם תצטרכו לקחת כדורים ולעבור טיפולים כדי לצאת ממשהו שהוא "רק בראש שלך".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
thinking too much