אנשים נכנסים ויוצאים מחיינו כל הזמן,
משאירים פיסות קטנות בלבבותינו
ומרכיבים את השלם.
בעיקר אנשים שחשובים, שהשאירו לנו הרבה לזכור,
אבל גם אנשים שלא
היו שום דבר בשבילנו, נשארים אצלנו.
אנשים שישבו לידנו באוטובוס, המוכר בסופר,
בחורה יפה שעברה מולנו ברחוב,
ילד קטן ששיחק בגן השעשועים לצד המדרכה בה הלכנו, מנקה
הזבל שבדיוק רוקן את הפח כשעברנו לידו,
קבצנים שמביטים בנו בעיניים עצובות ורעבות
כשאנחנו צועדים מעליהם.
כל אדם שנחשפנו אליו, כאילו הצצנו מבעד לסדק מזערי אל תוך
עולם אחר.
כל אדם כזה משאיר בנו משהו,
כמו חוט עדין ובלתי נראה שנשזר ביננו לבין
אותו אדם ולא נפרם לעולם,
נשאר איתן והולך ומסתבך יחד איתנו.
אנחנו צועדים מוקפים
בחוטי משי עדינים כאלה,
מדי פעם הם מתגבשים לממשיות כאשר אנחנו נזכרים באחד מתוך
אותם מפגשים מקריים,
אך לרוב הם בלתי נראים, מלווים אותנו מבלי שנרגיש בהם, פשוט
שם.
יש משהו יפה במחשבה שאתה חלק מרשת סבוכה ורחבה.
בסופו של דבר כל אחד מאיתנו
מחובר דרך איזשהו חוט או אדם אל כל בן אדם בעולם,
גורלות שזורים, וסתם יישויות
שמטיילות תחת אותם השמים.
