אי לכך ובהתאם לזאת אני אכתוב פה מה שבא לי, כי זה המקום היחיד בכל העולם שבו אני יכולה להגיד את כל מה שיושב לי בלב, בלי להיחשף ולראשונה בחיי גם בלי להיפגע. אז מי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן באמת לצאת ולא לקרוא יותר. כי לא אכפת לי.
אני הגעתי להחלטה. וההחלטה שלי היא לרזות. אני אעשה את זה בכל מחיר, בכל האמצעים הדרושים, אני אזיע ואקיז דם. ואני ארזה. אם אני ארצה להפסיק לאכול, אני אפסיק לאכול. אם אני ארצה לעשות ספורט עד שאני אתעלף, אני אתאבד על זה עד הסוף. לא אכפת לי בריאות, לא אכפת לי מה נכון, לא אכפת לי הרזייה שפויה ולא אכפת לי לדפוק לעצמי שום דבר בגוף. אני ממילא דפוקה לגמרי.
אם כולם מוצאים לנכון לשים עליי זין, לזרוק עליי, להתייחס אליי במקרה הטוב כאילו אני אוויר ובמקרה הרע כאילו אני פחות מפסולת אנושית - אז לי בטח ובטח שמותר להתייחס לעצמי בדרך בה אני אבחר, ואם אני יכולה גם להינות מהתוצאות ולהרגיש קצת טוב בסופו של תהליך ההרס העצמי שלי, אז למה לא? אני בעד. אני מכירה את עצמי ויודעת, בטוחה שאני מסוגלת. ואני אעשה את זה שוב. בדיוק כמו שנה שעברה. כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה, שיש דבר אחד בכל העולם הדפוק הזה שאני עושה כמו שצריך.
אז הבלוג הזה כאמור, הוא שלי.
ואם יתחשק לי להעריץ רזון חולני ועצמות בולטות אני אעריץ.
ואם יתחשק לי לכתוב כמה היה לי טוב אתמול לא להכניס כלום לפה סתם כי ככה יצא, וכמה חרא, כן - חרא - הרגשתי היום כשאכלתי סלט ירקות, אז אני אכתוב. כי זה הבלוג שלי. ואם אני ארצה להרוג את עצמי או להרוס לעצמי או לפגוע בעצמי אני אעשה את זה, אני אזרוק על עצמי זין וארחם על עצמי כל היום, כי אם אני לא יכולה לעשות את זה פה, בבלוג הפרטי שלי, במקום המפלט האנונימי שלי מהעולם הדפוק הזה, אז איפה כן לעזאזל?
ואם כל זה יגרום לתוצאה ההפוכה ואני אשמין, אז אני אשמין.
לפחות אני אדע שאני עושה, לשם שינוי, בדיוק את מה שאני רוצה.
מי שלא מוצא חן בעיניו יכול לדחוף לעצמו את זה לתחת.
לראשונה בחיי אני יכולה להגיד להגיד בלב שלם, שממש לא אכפת לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
