השעה עכשיו כבר אחרי 9 בערב וחושך בחוץ. אני נזכר בשיעורי הפיזיקה של תיכון. במעבדות.

אחד המושגים הבסיסיים בפיזיקה הוא: אנרגיה פוטנציאלית. בלי להכנס ליותר מדי פרטים מסובכים, מדובר (כפי שמרמז השם) באנרגיה שאינה ממומשת בפועל אלא "צבורה" בגוף מסוים ובעלת פוטציאל למימוש.

למשל: כאשר אוחזים כדור מעל פני הקרקע יש לו אנרגיה פוטנציאלית שנובעת מהמצאותו מעל פני הקרקע. ברגע שנשחרר את הכדור הוא יצבור מהירות ויפול מטה - וכך הפכה האנרגיה הפוטנציאלית שלו לתנועה ומהירות.

באופן דומה - קפיץ שנמתח אוגר בתוכו אנרגיה שמשתחררת ברגע שמשחררים את הקפיץ.

למה נזכרתי בכל זה? כי בתקופה האחרונה נדמה לי שאנרגיה שנחסמה ונאגרה בי במשך זמן מאד ממושך מתחילה להשתחרר.

שמעתי פעם שההפך מאהבה הוא לא שנאה אלא פחד. וזה באמת נכון כי פחד מפגיעה, פחד מאנשים ופחד מלפתוח את הלב יכול לעצור את היכולת שלך לאהוב.

אני תמיד ידעתי בפנים שיש בי יכולת אדירה לאהוב אבל "תלאות" החיים קצת עצרו את זה אצלי ובעיקר הפחד.

אבל כל זה משתנה עכשיו והפעם זה לתמיד. אחרי תקופה מאד ארוכה אני פשוט נותן לדברים טובים לקרות לי והם קורים. כי כשאתה באמת פותח את הלב ולא מפחד אז דברים טובים קורים.

סוף סוף אני נפגש עם בחורות שבאמת מוצאות חן בעיני ואני בטוח שאני אמצא בסופו של דבר את האחת בשבילי....

אז מאיפה להתחיל לספר?....אני מניח שמהתחלה.

היום בערב יצאנו אני ותהילה לדייט השני שלנו. היא התקשרה אלי בסביבות שעה 18:30 שאלה אם אני עושה משהו היום ואחרי שאמרתי שאין לי תוכניות מיוחדות היא הציע שנפגש היום. אמרתי לה "סבבה" וקבענו שאני אבוא לאסוף אותה מהעבודה בשעה 21:00.

מחשבת ביניים:

אני מפסיק עם הפחדים והחששות והפחד מדחיה והולך עם הרגשות שלי עד הסוף גם אם אני לוקח את הסיכון של להפגע.

סוף מחשבת ביניים.

אז באמת נפגשנו ביציאה מהסופרפארם בקניון גנדן שבאיזור התעשיה החדש. היא הייתה לבושה בשחור עם הדבר הזה ששמים מסביב לחולצה בחורף (לא זוכר איך קוראים לפריט לבוש הזה וסביר להניח שלא הבנתם ממש מהתיאור שלי אבל מה לעשות יש לי דיסלקטיות מסוימת :) מקווה שאתם סולחים לי). אז בואו נמשיך בסיפור:

הרגשות שהיו לי בפעם הראשונה שראיתי אותה לא השתנו למרות שהיום היא נראתה קצת יותר עייפה. יש לה חן מיוחד כל כך בעיני שפשוט שובה אותי.

החיוך המקסים שלה שאי אפשר שלא לחייך לו בחזרה. העיניים היפות המשדרות חוכמה וטוב . טון הדיבור שלה ,הקסם האישי שלה. כל אלה דברים שקלטתי כבר בפגישה הראשונה ובפגישה של היום הם רק התחזקו.

כן, אין לי ספק שאני רוצה אותה.

אבל כרגיל אצל שי, כמו אצל שי, אין דבר מושלם. אז אני מיד מתחיל לחשוש ולפחד ,אבל אני לא אתן לזה הפעם לנצח אותי.

ישבנו בבית קפה לחוף הים של הרצליה. אני הזמנתי סלט ירוק ואייס תה בטעם אפרסק והיא הזמינה גם אייס תה אפרסק.

השיחה דיי זרמה והייתה מלווה בלא מעט חיוכים כשאני מתסכל בה כל הזמן ויודע שזאת הבחורה שאני רוצה.

אני מרגיש קצת עייף ורוצה לישון אבל מבטיח להמשיך לספר לכם איך הדברים מתפתחים.

איך לצאת מזה, ואין לי תשובה ואני חסר אונים. בקרב המשפחה ,בארועים משפחתיים אני כמו צל. לא מדבר עם אף אחד , אף אחד לא מדבר איתי. כאילו שאני אדם זר. ואני יודע שזה הכל "בגללי". זה בא ממני.

שאלתי את עצמי כמה פעמים היום במהלך ארוחת החג: "למה אני?" למה המצב הזה נפל דווקא עלי. אבל ברור שאין לזה תשובות. ככה זה. וגם אם אני אומר לעצמי שאני צריך להשלים עם זה זה לא כל כך עוזר.

אז מה לא בסדר אצלי: בארועים משפחתיים ובארועים חברתיים בכלל אני מרגיש כאילו שאני לא מדבר את הפה שכולם מדברים בה. אני מתנתק ורק שקוע במחשבות של ניתוח עצמי ולמה המצב שלי הוא כזה.

המחשבה על זה שהייתי מביא את ת' לאירוע משפחתי כזה מעורר בי חרדה איומה, וזה בגלל שאני חושב שאם היא הייתה רואה איזה מנותק אני עם המשפחה שלי. עם אלה שאני אמור להיות הכי חם והכי קרוב אליהם היא הייתה קולטת שאני פריק סוציאלי ולא הייתה רוצה שום קשר איתי. והחרדה הזאת גורמת לי לכאב. אני חושב שכל בחורה שתכיר אותי באמת ותגלה את הבעיות הנפשיות שלי לא תרצה.

אבל, לעזזל, מתחת לקיפאון הזה, מתחת למבט העצור, מתחת לקרירות שאני יודע שאני משדר החוצה מסתתר ילד שזקוק לחיבוק ואהבה ורק אני יודע שהוא קיים שם בפנים. כלפי חוץ אני נתפש כטיפוס קר רגשית, קפוא, מרוחק.

מה שעצוב מבחינתי הוא שלמרות שאני רוצה לשנות את זה. קיבינימאט אני רוצה לשנות את זה!. אני חסר אונים לחלוטין.

קשה לי להשלים עם זה ואני לא יכול לשנות את זה.

אז לאיפה נידונו חיי? אני לא מרחם על עצמי אלא פשוט משתדל להיות ראלי ולהתמודד עם הכאב האדיר הזה בבטן ועם חוסר המנוחה. איפה נמצאת העזרה שלי?