לא חשבתי שאני יחזור.
מה לעשות, עברנו את הגיל של בלוג. לא?
לא.
אז פותחים מחדש, לוקחים נשימה אחת, ועוד כמה.
ופותחים. את הכל.
Go big or go home
חוזרים שנתיים אחורה. פותחים את הפצעים, מבצעים ניתוח שלאחר המוות.
מה קרה? ואיך קרה? ולמה קרה?
מסתבר שלא הכל היה שקר. היו חלקים של אמת.
חלק מהדברים שהיו שם קרו באמת, ולא הכל היה המצאה, או הגזמה.
זה עשה לי לחשוב.
כל הזמן הזה שיקרתי לעצמי? האמנתי שהייתי יותר טובה ממה שהייתי באמת.
אז עכשיו שאני יודעת מה היה שם באמת. עכשיו שאני יכולה להסתכל אחורה.
אני רוצה לבקש סליחה.
יש יותר מדי אנשים שפגעתי בהם לא במכוון.
יותר מדי אנשים שברחו ממני כמו מאש חיה. וזה הגיע. אלוהים כמה שזה הגיע לי.
מקושי ניתן רק ללמוד. וזה מה שאעשה.
אקח עוד נשימה (אתם סופרים לי?)
ואדע לומר שלעולם לא אחזור להיות האדם ההוא.
שאנצור כל יום, וכל אדם בחיקי.
אשמור את כולם קרוב ללב, ואתן את חיי שלא יקרה להם כלום.
גל.
כינוי:
GalDylan
בבלוג זה
בכל הבלוגים
