מתי נהייתי כזאת צינית?
זה לא תמיד היה ככה, בחיי.
פעם לקחתי דברים ללב, כמו שצריך. האמנתי ברגש, אהבה, וחלומות. לקחתי אנשים ברצינות.
הנחתי שכשאנשים אומרים דברים, הם מתכוונים להם.
אולי זה הגיל, אולי סתם אוסף חוויות שהביאו למקום הזה, אבל נהייתי צינית.
שום דבר כבר לא אמיתי מבחינתי. כי זה הכל זה שקר.
תמונה בתוך תמונה.
אומרים את מה שאמורים להגיד, מחייכים, מהנהנים.
אז איך זה שהיום, 18 שנה אחרי,
כשמישהו אומר לי שאני חשובה, אני לא מסוגלת להאמין.
ברור שאני מחייכת ואומרת תודה ו "כפרעלייך" וכאלה.
אבל בפנים, בסחלה של הרגשות, אני מגלגלת עיניים.
אני לא מרשה לעצמי להתעמק בזה יותר מדי, כי מי יודע איזה ביזיון עוד עלול לצאת מזה.
בינינו, זה הרבה יותר קל ככה.
אף אחד לא חושד בי שאני נקבה, או כוסית, או ילדה.
כי אני באמת לא.
בונוס נוסף?
שומדבר לא יכול לגעת בי. אני חסינה.
אם אתה לא מאמין לכלום, אז כלום לא נוגע אלייך.
נוח כבר אמרתי?
אז אולי זה לא כלכך מפתיע שנהייתי כזאת צינית.
אם זה משתלם כל כך,
וכשזה מהווה מגן מושלם מכל הבולשיט שמסתובב בחוץ,
וכשזה מאפשר לי להשמר מאנשים שמשקרים לי בפנים,
וכשאני יכולה להחליט לעצמי מתי להאמין, ובדרך כלל לא,
זה מצטייר כבחירה ההגיונית ביותר.
ואלוהים יודע כמה שאנחנו אוהבים היגיון .
גל.
כינוי:
GalDylan
בבלוג זה
בכל הבלוגים
