תודה לכולכן על האיחולים.
עליתי במעלית, אני לא יכולה להפסיק
לחשוב עליו. אני פשוט לא, כמה שאני לא מנסה, כמה שאני משכנעת את עצמי שאני שונאת
אותו, הוא תמיד מתפרץ למחשבות שלי ושולט בי.
המעלית נפתחה ויצאתי, ברגליים רועדות התקדמתי אל הדלת שלהם, כל גופי רעד
מהתרגשות, לדעת שאני אראה אותו עכשיו, מעניין אם הוא יהיה אדיש אליי.
דפקתי, לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי שאני כמעט קורסת, הדלת נפתחה ובפתח עמד
טום.
השפלתי את מבטי ובלעתי את המחנק בגרוני, ואז העליתי את המבט מעלה.
"היוש." סיננתי במהירות, נכנסת אל הדירה ומחפשת אותו בעיניי.
"כולם יצאו..." מלמל טום בבלבול וגירד בראשו, הסתובבתי אליו
בחדות.
"יצאו לאן? מה יצאו? איפה כולם?" שאלתי, אני לא יודעת למה הייתי
לחוצה.
"מסיבת יום הולדת של ידידה של ביל... את בסדר, אנדי?" הסתכל עליי
בדאגה ורגליי כמעט התקפלו.
לעזאזל, אני חייבת לקחת את עצמי בידיים.
"לא! הכל רע! הכל כל כך רע, טום." הדמעות זלגו על לחיי ולא שלטתי
בעצמי, הייתי חייבת להתפרק.
טום חיבק אותי, הרגשתי את חום גופו עוטף אותי ולא יכלתי להירגע, הידיים שלו
כל כך נעימות.
התיישבנו על הספה ובהיתי ברצפה, בוכה בכי חרישי שלא בכיתי כל כך הרבה זמן.
"רוצה לספר לי מה קורה?" שאל בקול פסיכולוגי.
"אני בודדה. עכשיו ניקול לגמרי שקועה בקטע שלך, האח המתחנגל שלך מעצבן
אותי, ההורים שלי לא שמים עליי." התחלתי להיחנק מהדמעות של עצמי, משתנקת בכל
נשימה שאני עושה.
"את לא בודדה נו, אנחנו ידידים, לא?" הוא התקרב אליי ואני
התרחקתי.
"כן, אנחנו ידידים. אבל אני בכל זאת בודדה. כל העולם שונא אותי, מה
אני אעשה שאני כזאת? האימא הפוסטמה שלי בכלל לא חושבת שעוד רגע אני אקפוץ מתחת
למכונית."
"את לא תקפצי תחת שום מכונית! תנשמי עמוק, אנדי!"
"האבא המזדיין שלי. אני שונאת אותם!" רקעתי ברגליי בכעס ובכיתי,
כל כך התחרפנתי.
הרגשתי אותו, מנסה להרגיע אותי, נותן לי נשיקה עדינה על המצח ואני ממשיכה,
רועדת ובוכה בקולי קולות.
טום הסתכל על עיניי ואני לא יכלתי, הדמעות שוברות אותי ואני ממשיכה להסתכל
מטה.
הוא העלה את סנטרי עם אצבעו, מצמיד את שפתיו אל שלי, ואני מרגישה שאני בעולם
של שלווה.
"אנדי? טום?" כוס עמק. זאת ניקול?
ביל ישב בחוסר נוחות, הבחורה שחורת השיער נדבקת אליו בלי סוף.
איך אני אגיד לה? את יפה... אבל אני מאוהב באחרת. לא לא! היא תדליף. מסתכל עליה בחיוך נבוך.
"אמרתי כבר שאני ג'וי?" שאלה בחיוך מלא שמחה.
"כן, אמרת." ביל לגם מהמשקה שלו ואז הוא הרגיש איך ידיה מסובבות
את ראשו אל שלה, שפתיה נוחתות על שלו ברכות.
הוא לא שלט בעצמו, פשוט נישק אותה, שוכח רק לרגע מכל הצרות.
מה – רגע, ניקול!? איך היא הגיעה לפה?!
"כמה נחמד", ניקול מלמלה בארסיות. "לא חשבתי שקבעתי לבוא
לראות אותך ואת החברה הכי טובה שלי פה מתמזמזים."
"ניקול, אנחנו -" אנדי ניסתה לחלץ את עצמה מהמצב המביך, בלא
הצלח.
"מה, אנדי, גם הוא הוציא לך ריס מהעין? זה הסיפור?" ניקול סיננה
בכעס.
"די, ניקול, אל תכעסי עליה." טום מלמל. "א-אני נישקתי
אותה." אנדי וטום החליפו מבטים מהוססים, ואז טום הישיר מבט מאוכזב אל ניקול.
"אוי, נפלא. אני הולכת." ניקול אמרה בבוז, מסתלקת מהסלון וטורקת
את הדלת בכעס.
ביל נשכב מעל ג'וי, מנשק אותה ברכות, מתמכר למגע ידיה העדינות, שמלטפות את
גבו ומעבירות בו צמרמורות מקפיאות.
"אני לא בטוח... שזה נכון..." לחש בקושי, כשהיא מורידה את
הגופייה מגופה וזורקת לרצפה.
"זה כל כך בטוח ביל, אין לך מושג כמה." חייכה, הוא כבר הרגיש כל
כך רגוע, מנשק את צווארה.
הרגשתי כל כך רע עם עצמי. אני ממשיכה לפגוע ולהיפגע. ניקול, טום, ביל ואולי
אפילו גוסטב.
מה לעזאזל אני עושה לעצמי? דפקתי על הדלת, אני חייבת לדבר איתו, הוא כבר
ירגיע אותי.
גוסטב פתח לי, חיוך גדול התנוסס על פניו ואני חייכתי בזיוף, נכנסת אל הדירה
ומסתכלת לצדדים, מחפשת את ביל.
"אולי עדיף שתישארי פה ותחכי לו?" שאל אותי גוסטב בקול לחוץ,
כשהתחלתי לעלות במדרגות.
קפאתי, הסתכלתי על גוסטב בחיוך שואל – "הוא לא פה?"
"הוא כן אבל..." זה הספיק לי, המשכתי לעלות, הולכת בנמרצות לסוף
המסדרון, רק רוצה להגיע אליו.
שמעתי גניחות, חשבתי שאני שומעת אותן מחדרו של טום, חיוך קטן הופיע על
שפתיי.
הגעתי, כל כך התרגשתי, דחפתי מעט את הדלת והגניחות לא פסקו, הכנסתי את
ראשי.
אנדי הלכה אל הספסל, רואה את ניקול יושבת שם ובוהה בדשא הירוק.
"בבקשה תסלחי לי." התיישבה לידה, כל כולה רועדת ומכווצת.
"אנדי... מה קרה? אל תבכי." ניקול חיבקה את אנדי כששמעה איך היא
משתנקת, אנדי חיבקה בחוזקה את ניקול, בוכה בכי חרישי וכואב.
"אני לא יכולה יותר..." לחשה, מושכת באפה ומתנתקת מניקול.
"מה קרה? את יודעת שאת יכולה לספר לי."
"זה ביל. זה הכל הוא, הדורבן המעצבן הזה."
"מה הוא כבר עשה?"
"זיין. הוא פשוט זיין אחרת. הוא שכח ממני, כמו שכולם שוכחים."
לחשה אנדי, הצלצול נשמע ושתיהן קמו, אנדי ניגבה את פניה בחוזקה ואחזה בידה של
ניקול, שתיהן הולכות אל מבנה בית הספר.
"רק אל תצעק עליי! אתה האשם פה!" גוסטב צרח, הוא היה אדום מרוב
כעס וזעם.
"לא יכלת לעצור אותה?! היה לך קשה, גוסטב?! או שאתה מאוהב בה ואתה
מעוניין להרוס לי, אה?" ביל התרתח, מתקרב בצעדים איטיים אל גוסטב.
"אני לא אגואיסט כמוך! יש לי רגשות, ביל!"
"רגשות בתחת שלי. לא עצרת אותה, עובדה."
גוסטב דחף בחוזקה את ביל, הוא נפל על הרצפה והסתכל בזעם על גוסטב, קם
במהירות ונותן לו אגרוף בבטנו.
הוא התקפל, לוקח נשימה עמוקה ומתיישר, מתנפל על ביל ומכה אותו בחוזקה,
מוציא את כל הזעם שיש לו עליו.
"אתה לא שווה אותה! דביל! זה מה שאתה, חתיכת מפגר, תדע להעריך את מה
שיש לך!" צרח בכעס, הוא הרגיש דמעה זורמת על לחיו.
"חברה חברה!" גיאורג וטום ניסו להפריד בין השניים, אך גוסטב כל
כך כעס שהוא הרביץ לטום בחוזקה.
טום ניגב את האף והסתכל על היד, שהייתה מלאה בדם, הוא הסתכל על גוסטב שהיה
אדום ומתנשף.
"אני מצטער..." לחש, רץ אל המדרגות ועולה במהירות, טריקת דלתו
נשמעה.
*****
אומג!!!!1111111
דרמה דרמה דרמה. ^___^"
כמו תמיד, 85+ תגובות ויש פרקון 3>.
LY♥ 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אוריאן ונויה. | Love Fighters
