אז אומנם לא עדכנתי אבל יחס מזלזל אני ממש לא אסבול.
אני לבד, מעדכנת וכותבת לבד, אז בבקשה לא להתחיל לקפוץ עליי.
עברו יומיים, יומיים שלמים שבהם לא
ידעתי שום דבר. הייתי מנותקת לגמרי מהעולם, לא הולכת לבית ספר, רק ניקול באה אליי
לקצת ומעדכנת אותי במתרחש.
ישבתי על הספה ואכלתי סושי, כשנשמעה דפיקה בדלת כמעט נחנקתי. ניקול הייתה
תמיד נכנסת, מי זה כבר יכול להיות?
הנחתי את הצלחת על השולחן וניגבתי את ידיי במפית, קמתי וסידרתי את שורטס
הספורט הכחול שלי והתקדמתי אל עבר הדלת בסחיבת הרגליים.
פתחתי אותה וביל עמד שם, במבט מבויש, מביט אליי, כשמבטו המעיק תקוע לי עמוק
בעיניים ולא יוצא.
"אתה צריך משהו?" שאלתי בנינוחות, לא היה לי יותר מדי כוח
לויכוחים ולדיבורים.
"אני נורא צריך לדבר איתך." קולו נשמע, הכנסתי אותו בלית ברירה
וסגרתי את הדלת, הולכת אל הספה ולוקחת את הצלחת לידיי.
התחלתי לאכול שוב, כשהוא מסתכל על הרצפה בלחץ וכנראה מנסה למצוא מילים.
"אנדי... אני..." הרים את ראשו ואני הסתכלתי עליו, בולעת את
הסושי.
"אני מצטער. למרות שאני לא יודע על מה... אני מרגיש אשם בזה שבכית,
שלא ענית לי לטלפונים וגוסטב כועס עליי." לקח נשימה עמוקה לריאותיו וסובב את
גופו אליי.
"בהתחלה את היית הנערה שעזרה לי כשהייתי שיכור... ואיכשהו את נהפכת
לכל עולמי בשבועות האחרונים. בימים האחרונים אני רק שקוע במחשבות עלייך, אני צורח
על כל אחד שעובר לידי וחושב שעוד רגע הוא מנשק אותך. אני מבולבל ומאוהב. ואני לא
יודע מה לעשות."
וגם אני לא ידעתי מה לעשות, מה להגיד ואיך להגיב. מי יודע בכלל?
אלה היו מילים דוקרות, שחודרות אל תוך גופך ומסתובבות באכזריות בתוך
האיברים. וכל זה קורה כל כך לאט שאתה כבר מתחיל להתמכר לכאב.
"אני לא יודעת מה להגיד לך..." הייתי כנה, לא רציתי לפגוע ולפלוט
משהו שיהיה לא במקום.
ביל הנהן, נראה מאוכזב מתמיד, קם מהספה והתקדם אל הדלת.
לא עשיתי דבר, וכשהוא הסתובב אליי למבט של שלום, תקעתי את מבטי בצלחת,
שומעת את טריקת הדלת.
ביל נכנס אל המכונית, טורק את הדלת ומרגיש את המהירות מתעצמת, הוא היה כל
כך כעוס, לא ידע על מי להוציא את העצבים.
הוא תקע את אפו בחלון, מרכין את ראשו ומביט אל נעליו, מחזיק את עצמו שלא
לצרוח על כל העולם בכעס ולהאשים כל עובר תמים.
צלצול הפלאפון שלו נשמע והוא הרים אותו, לוחץ על המקש ומצמיד אל אוזנו.
"בילוש?" קולה המתוק נשמע ומעט שלווה הציפה אותו.
"היי ג'וי. מה נשמע?" חיוך קטן נפרש על פניו, המחשבות על אנדי
עזבו אותו.
ניקול ישבה על המדרגות עם טום, כשהם מדברים וצוחקים, כבר הספיקו לחקור כל
נושא שעלה בראשם.
"טום... רציתי לשאול אותך משהו..." כחכחה בגרונה בענייניות,
מעיפה את שיערה החלק לאחור.
טום הרים את מבטו אל ניקול, חיוכו מעט ירד אך המשיך להופיע על שפתיו, מבט
של שאלה נתקע בעיניו.
"אתה דלוק על אנדי?" שאלה בלחש, מורידה את מבטה לרצפה במבוכה.
"לא... ממש לא." גיחך, עוטף אותה בחיבוק, מחייך בזיוף.
הייתי מצוברחת, חייבת למצוא לעצמי תעסוקה, שלא אשתגע מרוב מחשבות על ביל.
כשיצאתי מבית הקפה, אוחזת בכוס הפלסטיק שלי, שהיה מלא בקפה רותח וטוב
שמעורר אותי, שמעתי קריאה מוכרת מצד ימין.
הסתובבתי, עיני הסתנוורו מהיופי שנחשף אליי.
"היי ניית'!" קראתי בשמחה, נותנת לו חיבוק ומחייכת.
"מה קורה? את לא בבית ספר... לא עונה ממש בטלפונים. איפה נעלמת?"
שיניים צחורות ומושלמות נחשפו אליי בחיוך רחב.
"אני חולה קצת... אין לי כוח לכלום. חוץ מזה שניקול מעדכנת אותי, ושום
דבר לא ממש מעניין קורה שם."
"טוב, בואי נראה... ניקול סיפרה לך על רוז?"
"בערך... שמונים פעם. היא כבר לא יודעת במה לעדכן אותי." צחקקתי
והוא צחקק איתי, התחלנו ללכת, נצמדים בכל צעד.
"שמעתי שיש לך חבר מפורסם." הוא אמר לאחר דקה של שתיקה.
"אין לי חבר והוא בטח לא מפורסם... אל תאמין לשמועות, ניית', הן
אכזריות." הסתובבתי אליו וחייכתי, מחזירה את מבטי קדימה, שלא אתקל באיזה
עמוד.
"כן, את צודקת. הן מאוד אכזריות. במיוחד השמועה שאת תפוסה, זה היה
אכזרי." התיישבנו על הספסל וסומק הציף את לחיי, הרגשתי כל כך מובכת כמו שלא
הרגשתי בחיים.
"דווקא אני חושבת שזה היה מרגיע..."
"מה מרגיע בעובדה שגרהאם תפוסה?"
"ככה אתה לא צריך לחשוב על דרכים לחזר אחריי." הסתכלתי עליו במבט
מתוחכם והוא חייך.
ביל נכנס לדירה, טורק אחריו את הדלת ומתקדם למטבח, זורק את המפתחות על
השולחן והולך אל המקרר.
"איך היא?" שאל טום והתיישב ליד השולחן, מניח את ידיו.
ביל הוציא בקבוק קולה מהמקרר וסגר אותו, ניגש אל הארונות ומוציא מאחד
הארונות שתי כוסות, הולך אל השולחן ומתחיל למזוג.
"ובכן... היא לגמרי ייבשה לי את הצורה. אני חושב שהיא בסדר."
סינן ביל, מגיש לטום את הכוס שלו ולוגם מהכוס שלו.
"מה אמרת לה?" קולו של טום התחלש, הוא הניח את הכוס בשקט על
השולחן.
"את האמת ורק את האמת, אבא. מה אתה חוקר אותי עכשיו?" ביל
התיישב, נאנח בכבדות ומשעין את ראשו על ידו.
"לא, כלום... סתם, אתה יודע."
"לא אני לא יודע. טום, אתה דלוק עליה?"
טום השתעל בזיוף, קם מהשולחן ומסתובב אל ביל – "תעשה לי טובה, כאילו
שניקול לא מספיקה לי." סינן בקול רגוז ופנה אל דרכו.
ביל משך בכתפיו, ולגם מהקולה הקרה.
ניית' טרק אחריו את הדלת והלך אחרי אנדי, מתיישב על הספה לידה ונשען עם גבו
על המשענת.
"את בטוחה שזה בסדר שאני בא אלייך?" שאל באי נוחות.
"ההורים שלי במילא לא בבית... ואם כן, לאימא שלי אף פעם לא
אכפת." אנדי החלה להוריד את המעיל, מסדרת את שיערה.
"גם לשלי לא אכפת במיוחד. ברוכים הבאים למועדון." לחץ ניית' את
ידה של אנדי וצחק.
"חמוד, אני כל כך הקמתי אותו."
"לא! אני הקמתי אותו. זה היה בכיתה ג', כשהכו אותי כמעט למוות ואימא
שלי פשוט שמה לי פלסטר והלכה לקניות."
"סליחה?! אני הקמתי אותו בכיתה א'! כשילדה אחת סטרה לי ואימא שלי אמרה
לה שהיא לבושה מזעזע."
השניים צחקו בקול רם והסתכלו זה על זה, לא זזים ומתנשפים בכבדות, עיניהם נפגשו
ומסרבות להיפרד.
ניית' אחז בראשה בעדינות, אנדי לא סירבה, מקרבת מעט את ראשה אל שלו, רואה
את שפתיו מול עיניה.
הוא נתן לה נשיקה עדינה וקצרה, שאחריה הם הסתכלו זה על זה שוב, מספר
שניות... עד שאנדי התנפלה עליו בחיבוק, מנשקת אותו בלהט.
*****
כמו תמיד, 85+ תגובות פרק ;;__;;
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אוריאן ונויה. | Love Fighters