Lee Hyun Seok

האמת שאני לא אוהבת לדבר על דברים מדכאים כשאני לא ממש בדיכאון, או דברים שליליים כשאני לא במצב רוח שלילי. אבל אני חושבת על הרבה דברים בסגנון הזה בזמן האחרון, ואפילו יש לי בטיוטות פוסט שהתחלתי לכתוב כשכן הייתי בדיכאון, אבל לא סיימתי, ולא העלתי אותו.

כמו שכבר הבנתם (אני מקווה) מכל הרמזים שנתתי עד עכשיו (על דברים שקשורים ל"אמת" ול"שקר").

לפוסט קוראתי על שם משחק (שעוד פעם אני מקווה שאתם מכירים) בו אדם מספר לחבריו שלושה "סיפורים" שקרו לו, שניים מהם שקרים, ואחד אמת. האחרים צריכים לנחש איזה מהסיפורים הוא האמת. כל העניין במשחק זה לספר שקרים שכל-כך אפשרי שהם אמת, שלאחרים יהיה כמעט בלתי אפשרי לנחש מה מהם אמת ומה שקר. חשבתי שזה מאוד דומה לחיים שלנו, הרי אף אחד לא עבר יום בחיים בלי שקר קטן, אבל זה אף פעם לא פגע באף אחד, להפך לפעמים אפילו עזר. השקרים היותר גדולים הם אלו שיכולים לפגוע, ובכל זאת אנשים משקרים, מה מכל הדברים שאי פעם סיפרתם לאנשים מסבבכם הוא אמת, ומה שקר? אתם בטח בעצמכם כבר לא זוכרים, זה כבר הפך להיות האמת, שלכם ושל כל מי שסיפרתם את השקרים. אז מה זה בעצם אמת?

הציטוט שרשמתי למעלה, ששמעתי הרבה מאוד פעמים בזמן ששיחקי במשחקים של אססין קריד (בשלישי לצערי לא מזכירים אפילו את הציטוט הקצר יותר "nothing is true, everything is permitted") אתם בטח מבינים שזה בדיוק מה שאני אמרתי קודם, מה זה בעצם אמת? זה בכלל קיים? והאססינים במשחק אומרים "בני האדם מוקפים באשליות, והאשליות האלו הן האמת שלהם. תזכרו, שום דבר אינו אמת." גם בעולם שלנו, גם בזמן שלנו אנחנו מוקפים באשליות, שלעולם לא נבין, או לא נסכים לקבל כאשליות מכל מיני סיבות:

1. "נוח" לנו לחיות באשליות האלו שבונות את החיים שלנו.

2. אין לנו דרך להוכיח מה אמת ומה שקר, ולכן במקום לנסות ולברר, אנחנו מעדיפים פשוט לקבל דברים כפי שהם.

אף אחד לא יודע מה היא האמת, לכן, היא לא קיימת.

זה היה הכל בגדול איך ש"אמת" זה מין דבר כזה קצת כמו זמן אי אפשר לראות זמן, או להגדיר אותו, אנחנו נותנים לדברים אלו הגדרה, אבל ההגדרה הזו היא לגמרי סובייקטיבית.

בכל מיקרה, את כל הפתיח הזה כתבתי בשביל להגיע בכלל לנושא יותר אישי שלי. אני כמו הרבה אחרים שיקרתי כדי לצאת מסיטואציות מסויימות או כדי להמנע ממצבים לא נעימים וכו'. ביסודי במשך הרבה זמן שיקרתי להורים שלי שאני בסדר, התנהגתי כאילו כלום לא קרה, בזמן שבעצם בבית הספר היה לי מאוד קשה, הציקו לי ואחרי איזשהו אירוע, אחרי הרבה מאוד זמן שאני החבאתי את כל המצב מההורים שלי, הם גילו, ואחרי שזה קרה, כשכל הכיתה עשתה עלי חרם, עוד פעם שתקתי ואמרתי להורים ש"עכשיו הכל בסדר". בכל מיקרה העדפתי את החרם. אחרי שעברתי לחטיבה לא סיפרתי לאף אחד מה שקרה לי ביסודי, הם גם לא היו מגלים כי אני "השתנתי" בבית הספר התחלתי להתנהג שונה כדי להתקבל ע"י אנשים, אבל זו הייתה מסכה. אבל עם הזמן המסכה הזו נהייתה חלק ממני, וזה כבר לא היה משחק, זו באמת הייתי אני. השקר שאני התחלתי הפך לאמת שלי עצמי.

בתיכון, כבר כשעברנו לרוסיה, היה לי עוד פעם את הרצון להתקבל ע"י אנשים אחרים, אז המשכתי להתנהג כמו שהייתי בחטיבה, אבל אנשים היו אנשים שכניראה ראו מבעד למסכה שאני בעצמי כבר שכחתי שקיימת, הם השתמשו בי. בכיתה י' (וכבר כתבתי על זה) היו לי שתי חברות שהתחילו לגרום לי להאמין שיש עולם נוסף, ובגלל המשחק שלהם, והחולשה שלי לדברים כאלו, הייתה לי תקופה שכבר פחדתי מהן ומהעולם שלהן. באמת הן השתדלו מאוד לגרום לי להשתגע. ושוב, לא סיפרתי להורים שלי, והם גם לא היו יודעים על זה לעולם אם אמא שלי לא הייתה מוצאת את היומן האישי שלי ומצליחה לפרוץ אותו. התחלתי לבנות לעצמי את העולם שאני מכירה שוב (בעזרת אמא ופסיכולוג) ולהתרחק מהבנות. אני לא זוכרת בדיוק מתי, אבל הייתה תקופה שאני אמרתי לכולם שיש לי חבר, ואני לא זוכרת בדיוק למה זה היה, אבל במשך המון זמן, הייתי צריכה תמיד להיות על קצות האצבעות ולהמשיך עם הסיפור הזה, כדי שלא יתפסו שזה שקר. אני חושבת שיכול להיות שגילו, אבל אף פעם אף אחד לא אמר לי שום דבר על זה. היו עוד הרבה שקרים שאני סיפרתי כדי לקבל חזרה את המוניטין הטוב שלי. סיפרתי כל כך הרבה שאני כבר בעצמי לא זוכרת מה באמת קרה ומה לא, באיחוד בגלל שהשקרים שלי היו מבוססים על אמת, שפוט קצת הוספתי והגזמתי בכל מיני פרטים.

כל החיים שלי עד עכשיו הייתי פחדנית שברחה מהאמת ובנתה לעצמה עולם משקרים כדי שיהיה לה יותר קל לחיות. השקרים האלו שאני חייתי הם כל-כך אמיתיים שאני בעצמי ואף-אחד מסביבי, כבר לא רואה כשקר. הדוגמא הכי בולטת לזה היא אחי הקטן (למרות שאי אפשר לומר שהוא כבר כזה קטן) כמו בכל משפחה, אחי רואה אותי כדגם לאיך צריך לחיות, הוא רואה אותי כמישהי חזקה נפשית ופיזית, ותמיד היה (ועדין) נידמה לו שאני תמיד הייתי מהאנשים שהתקבלו בחברה. למרות שהוא יודע על מה שקרה לי בעבר, הוא חושב שאני הצלחתי להתגבר על כל הדברים האלו מאוד מהר. והוא לקח דוגמא, ועוקב "אחרי" או יותר נכון, אחרי מה שהוא חושב שאני. אני שמחה שהוא עושה את זה, כי הוא הפך להיות בן אדם חזק נפשית. למרות שפעם לאחי היו יותר הפרעות חברתיות, בגלל שהוא חשב שלי אין אותן, הוא התגבר על כולן (לעומתי, אני הצלחתי להתגבר רק על חלק), וכשלאחרונה בדקנו למי יש יותר סיכוי שיש לו הפרעות כאלו, לאחי יצא שהסיכוי כלל לא קיים, לעומתי, לי יצא שהסיכוי הוא קלוש, אבל יתכן.

בזכות האשליות שאני בניתי לעצמי, ואחי ראה כאמת, בגלל שלא הייתה לו שום דרך להוכיח שהן שקר, הוא הפך להיות בן אדם הרבה יותר עצמאי וחזק נפשית (למרות שעדיין יש לו בעיות חמורות של היסטריה והתקפי כעס).

לסיום. עכשיו כשכבר עזבתי את כל בתי הספר שלי ואת רוב האנשים שאני מכירה משם, והתחלתי מחדש בארץ ותרבות אחרת, הפסקתי לשקר, אני עדין פחדנית, ואני עדין "socially awkward" (למרות שאני עדין מבססת את ההתנהגות שלי על מה שהיה פעם מסכה. עכשיו זה לא שאני לא מודעת למסכה, זה פשוט מי שאני עכשיו) אני יותר לא מנסה להיות משהו שאני לא יכולה, להרבה מאוד אנשים וחברים כבר סיפרתי על השקרים (שאני זוכרת) שפעם סיפרתי, ואנחנו צוחקים על זה, והם שואלים אותי שאלות בצחוק על זה, וזה נשכח, בגלל זה אני מרגישה עכשיו כל כך הרבה יותר טוב אם החיים שלי, שאני התחברתי עם אנשים בלי מסכה על הפנים, בלי כל מיני שקרים שיעשו אותי מישהו טוב יותר. ואנשים בכל זאת מכבדים אותי, יכול להיות שזה גם הכל שקר. אבל אני מעדיפה לחיות עם השקר הזה, שלא מכביד עלי וגורם לי לרצות לחזור אחורה ולקחת חזרה את כל השקרים שסיפרתי. אולי גם עכשיו אני חייה באשליה, אבל זו אשליה נעימה שאני מקבלת בזרועות פתוחות.

זה קצת מפחיד לדעת שאני בעצמי כבר לא יודעת מה היה בעבר שלי בגלל שיש כל כך הרבה שקרים בזיכרון שלי, אבל אני לא מתחרתת על זה, כי אז אחי לא היה מי שהוא עכשיו, וגם אני עצמי לא הייתי מי שאני עכשיו.

אנחנו לא צריכים את האמת, רק את מה שטוב לנו. עוד פעם אני אומר בפעם האחרונה (כי אני מומחית בלחזור על עצמי, כמו שהבנתם),

עדיף לחיות בעולם של אשליה נעימה, מאשר עולם של אמת אכזרית.

DANI OUT~!

arrivederci!