אזהרה: אתם עומדים להחשף לכמות גדולה של שגיאות כתיב, דיקדוק וכמובן שגיאות דפוס מפגרות ביותר. הסיבה: האותיות בעברית לא מסומנות לי על המקלדת, ואני כבר גרה ברוסיה יותר מדי זמן. יותר מלכתוב בעברית, השתדלתי לשפר את הרוסית והאנגלית שלי. כל-כך מצטערת. עכשיו תסבלו. וד"א הפסקתי להבטיח לחזור על הפוסט ולתקן את כל הטעויות האלו.
קודם כל! שיניתי קצת את הרשימות (אני בטוחה שמי שמבקר פה כל יום שם לב) עכשיו הרשימות נמצאות על שני הצדדים (קצת מוזר על מסכים קטנים, אבל במסך המחשב הנייח שלי נראה טוב מאוד) חלק מהרשימות שקודם היו כרשימה נגללת עכשיו הפך להיות רשימות נעות או רגילות, והוספתי רשימה נוספת (אחרונה מצד ימין) מחולקת לכמה רשימות קטנות יותר, ובהן יש לינקים לכל הפוסטים הכי מעניינים שלי (שכעיקרון התחילו בערך בשנת 2011) בכל מקרה. כן תבדקו אם בא לכם, עכשיו לפוסט הראשי.
יש לי כל כך, כל כך הרבה על מה לכתוב (נו כמו תמיד) אבל החלטתי שהפוסט שהיום אני אכתוב... חייב להיות הראשון שאני כותבת מכל הפוסטים האלו (נשבעת אני פשוט אכתוב את כולם, אשמור אותם בטיוטות ואפרסם אותם אחד אחרי השני חחח)
כהמשך לפוסט הקודם שלי (בקשר לאוניברסיטה ולימודים) החלטתי שחשוב לציין מה החלטתי לעשות עם החיים שלי בעתיד הקרוב, כל מיני בחירות שבמשך הרבה זמן לא יכולתי לעשות ובזמן האחרון סוף כל סוף נעשו.
אז כמו שאמרתי בפוסט הקודם, לא התלהבתי מהרעיון של להתחיל שנה שניה באוניברסיטה ברוסיה, ואני מתכננת שזו תהיה השנה האחרונה שלי ברוסיה, כי שנה הבאה מסיעים אותנו לקוריאה, ואז אני מתכוונת להתחפף מפה. עכשיו אתם תבינו מהחלטות שלי והכיוון שלי למה (כאילו שזה כבר לא ברור).
הבנתי שני דברים בקיץ הזה (דיברתי עם הרבה אנשים ודנתי את הנושא אני ועצמי):
1. נימאס לי מרוסיה ומוסקבה. כשהייתי בארץ חשבתי על היום שבו אנחנו נחזור למוסקבה, והבנתי שאני מרגישה ריקנות - כבר אין שום התלהבות וחשק לראות את היערות הנמשכים קילומטרים מחלון המטוס, אין שום התלהבות לרדת מהמטוס לקור האיימים של הארץ הקרה הזו, נימאס לראות כבר את הבניינים מתקופת ברית המועצות ואת הפרצופים החמוצים של כל האנשים פה שנידמה מחלון האוטו שהם עדין חיים בברית המועצות, פשוט אני לא יכולה לסבול כבר את המקום הזה ורוצה לחזור חזרה לארץ, או לפחות למקום פחות מדכא.
2. לא משנה כמה אני אנסה להתחמק מהעובדה שהלכתי דווקא לכיוון של כלכלה, כמו שאומרים אצלנו: מתחיל מצווה, אומרים לו גמור. כמה שאני שונאת להודות בזה, כבר התחלתי אם זה, ולזרוק את זה אחרי שנה של סבל זה פשוט לא הדבר הנכון לעשות (ועכשיו שזה כבר יהיו שנתיים של סבל, אז בכלל). וכמה שאני לא אכחיש, לסיים תואר בכלכלה + קוראנית יראה טוב כשאני אנסה להתקבל לעבודה, גם אם זה לא יהיה קשור לכלכלה דווקא, או גם אם העבודה הזו בסופו של דבר, לא תהיה עבודת חיי. אז את מה שהתחלתי צריך לגמור ולקבל את התואר המחורבן הזה בכלכלה, כמה שאני אשנא אותו.
והנה מה החלטתי לעשות כתשובה לשני הפסוקים הקודמים:
1. הרעיון שלי כשנירשמתי לאוניברסיטה ברוסיה היה שיצא לי להיות בקוריאה לשנה. מסיעים אותנו לקוריאה בסוף שנה ב' (השנה שבה אני עכשיו) אז למה לברוח חזרה לארץ אם רוב הסיכויים ששם ימשכו אותי לצבא? במקום, אני אסיים את השנה הזו ברוסיה, ואסע לקוריאה, כמו התכנון המקורי שלי, זאת אומרת שיהיה לי שנה רחוק מרוסיה. מאוד רחוק.
2. אבל לחזור לרוסיה אחרי שנה בקוריאה זה לא משהו שהייתי רוצה. חוץ מזה, כדי לסיים את התואר אני אצטרך ללמוד עוד שנתיים (כי ברוסיה תואר ראשון לא משנה במה זה לפחות 4 שנים). אז חשבתי, למה לא, אחרי קוריאה, לחזור לארץ, איפה שהמשפחה, למטוש את רוסיה לעד, ולהרשם לאוניברסיטה בארץ לאותו התואר ולסיים אותו (כאילו להראות את הנקודות שאספתי ולסיים מה שהתחלתי ברוסיה) בגלל שהתואר בארץ הוא 3 שנים, לא רק שאני חוסכת לעצמי שנה. אני גם עוזבת את רוסיה, חוזרת לארץ, הביתה, ומסיימת את מה שהתחלתי. ככה הורגים לפחות שלוש ציפורים במכה אחת.
דברים אחרים שהחלטתי שאני רוצה לעשות:
1. אני רוצה להספיק לראות את החדר שיהיה שלי בארץ כשאני אחזור אחרי קוריאה, אולי אפילו לסיים להתנחל בו, ולעשות אותו "שלי".
2. אני אלך לעשות טסט נהיגה כשאני אחזור מקוריאה, אין מה להתחיל לדאוג לזה עכשיו, כשבמילא לא יהיה לי בכלל מתי אפילו לנהוג.
3. אחרי שאני אסיים את התואר המחורבן בכלכלה הייתי רוצה אולי להתחיל להרוויח כמו שצריך, ואחרי לפחות שנה, אולי ללכת ללמוד בבצלאל או מקום אחר (אולי אמריקה למשל חחח)
4. עוד מיליון ואחד דברים שכבר לא ממש קשורים פה ולכן לא אכתוב אותם.
וזה מסכם את הפוסט שלי להיום! מחר אני בטח אפרסם פוסט שמערב בו הרבה דברים: לחץ חברתי, סמים (בצורה של חשיש), צביעות, ועוד כל מה שקשור. כי אני חייבת להוציא את כל הכעס שבי על חברה שלי. אז כן. ניתראה.
-DANI 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
nuichingu