אזהרה: אתם עומדים להחשף לכמות גדולה של שגיאות כתיב, דיקדוק וכמובן שגיאות דפוס מפגרות ביותר. הסיבה: האותיות בעברית לא מסומנות לי על המקלדת, ואני כבר גרה ברוסיה יותר מדי זמן. יותר מלכתוב בעברית, השתדלתי לשפר את הרוסית והאנגלית שלי. כל-כך מצטערת. עכשיו תסבלו. וד"א הפסקתי להבטיח לחזור על הפוסט ולתקן את כל הטעויות האלו.
הוראות: תקשיבו לשיר. אחר כך תיקראו. יש לנו זמן.
אוקי אני עכשיו עומדת לכתוב פוסט קצר ולעניין. באמת. כל מה שאני רוצה להזכיר לפני שאני כותבת על הנושא שבעצם רציתי, זה את כל הדברים האחרים שאני רוצה לדבר עליהם בפוסטים הבאים.
אני עדיין צריכה לפרסם את הפוסט ציורים ואיורים שלי.
אני רוצה לכתוב על עד כמה אני שונאת את הרופאים של היום.
אני רוצה לכתוב קצת על עצמי: למשל "רשימה של כל הדברים שהייתי רוצה להיות או שיהיו לי" ו"איך אפילו דני שהקריבה את עצמה לקוראנית עדין רוצה לדעת מה זה נשיקה ולהיות מאוהבת" (כן אני יודעת, מדכא, ומאוד ילדודתי ונשי מצידי, אז מה? אני שמרתי את זה בתוך עצמי מספיק זמן.)
הייתי רוצה לכתוב עוד אחד מהסידרה הקטנה שלי: "וידאו של השבוע" יש לי כמה שירים שהייתי רוצה לדבר עליהם האמת.
ונידמה שזה הכל. עכשיו לפוסט.
כן. הם בטוח שונאים אותי, אין מצב שלא. ולא ממש איכפת לי. כי זה לא שאני אוהבת אותם. חבורה מעצבנת של אנשים, אף אחד לא אמר לכם שאתם לא יכולים להבריז מהשיעורים פעם ב, אז אל תסתכלו עלי כאילו אני איזה בוגדת או משהו, לא הסכמתי יחד איתכם שאני אבוא כל הזמן. אתם לא מבינים איך אני מרגישה עכשיו, אתם כולכם חברים אחד עם השני על אמת, ואני? אני רק הישראלית שהגיע לאוניברסיטה שלכם כדי לא להיות בצבא וללמוד קוראנית. אתם לא באמת רוצים שום קשר אלי, והיה טוב יותר בשבלכם אם לא הייתי קיימת. לפחות אתם נמצאים בארץ שבה נולדת, לארץ היחידה שאתם מכירים כבית, לפחות אתם אוהבים את הארץ הזו, ונהנים לגור בה. אתם יודעים את השפה מלידה, אתם מבינים את האנשים מסביבכם ויודעים איך להתנהג איתם. אתם מבינים את שיטת הלימוד פה, אתם מבינים הכל. ואני? הרוסית שלי בכלל לא משהו, אולי לדבר עם זקנות בשוק אני יכולה, ואפילו לנהל שיחה מספיק בוגרת, אבל אני יושבת בשיעור ואני לא יכולה לכתוב מהר כמוכם, או להפנים דברים כמוכם, את רוב המילים האלו אני שומעת בפעם הראשונה בחיים שלי, ורק מנסה להבין מהמשפט את המשמעות, אבל גם זה לפעמים בלתי אפשרי. שלא לדבר על האנשים, זה פעם ראשונה שלא משנה כמה זמן אני מבלה איתם, אני לא באמת יכולה להפנים כל מיני דברים בקשר אליהם. אני מבינה את רוב הבדיחות, אבל אני לא תמיד רואה מה כל כך מצחיק, והחוצפה שלפעמים אני רואה על הפנים של אנשים, והדיכאון... זה בילתי ניסבל. קשה לי, אני פשוט לא מתאימה עם האנשים האלו. אז שיעזבו אותי בשקט ושיתנו לי לעשות מה שאני רוצה. גם אם זה להבריז כדי לא לראות את הפנים שלהם, ולא לשמוע את הג'יבריש הזה באוזניים.
נימאס לי. אבל אני צריכה לסבול, אז תשנאו אותי, אבל תנו לי פשוט לסבול את מה שנישאר בשקט ואל תשלחו חצים לעברי.
יאללה עפתי, אני צריכה עכשיו ללכת להפגש עם התלמידים של שנה א' בקוראנית עוד מאט. ואני חושבת שהמורה שם לב שאני לא כותבת את מה שהוא אומר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
nuichingu