פאזל עצמי

אז הפעם החלטתי לכתוב למישהו שכן מגיע. שכן הוכיח לי שאיתו זה אמיתי, גם אם וכש-אנחנו לא נמצאים ביחד.
הוכיח לי שאפשר להרגיש בטוחה ושזה לגמרי אפשרי לעשות ולא להתחרט. ושיש דבר כזה אהבה. גם אם היא לא סטנדרטית.
הפעם, נכתוב על שגיא .

שגיא הוא ילד של חופש. בן 18חייל  ועושה רק מה שעושה לו טוב.
הוא לא צריך לשחק משחקים ולא צריך אפעם למתן את עצמו- כי זה מה שאנשים אמיתיים עושים. מרגישים.
ושגיא  הוא כזה שמרגיש עד הסוף, ועושה עד הסוף. בלי להתבייש.
ואני וונאבי ילדת חופש. אני שואפת תמידית לפרוץ גבולות ולקרוע את העולם, לבד ובעצמי. עצמאות טוטאלית.
אבל מעל כלזה אני ילדה מפונקת של אמא, שמכינים לה תה כל בוקר עד למיטה.
בין חלומות על בריחה ושחרור אני באמת משתדלת לומר את האמת ולהרגיש הכי חזק שאני יכולה, אבל בזמן שאני מתמודדת עם דברים קטנים כמו "התגעגעתי אלייך" ו-"טוב לי איתך" שבאמת אין לי מושג איך לומר,

יש אנשים שלא יודעים להתמודד עם ישירות, אולי זה מפחיד אותם. אולי זה מביך. אבל זה לאלו שהם המלכים האמיצים של הממלכה שלהם.
זה שגיא.

שגיא שלי ,

נראה לי זאת הפעם הראשונה שאני כותבת  למשהו `שלי` ולהרגיש ככה.
אתה יודע מה החלום שלי? שאני ואתה נקבל פטור , מהשלוש שנים הבאות ולבוא לישון אצלך.
עד שהכל אצלי בפנים יהיה פחות חשוך
אני רוצה שנתקרב כלכך קרוב עד שאני אהיה אתה ואתה תהיה אני וסופסוף

ארגיש מה זה להיות- אחד.
אני רוצה לשמוע שאתה אוהב אותי ולדעת שאתה מתכוון, ויותר מזה- אני אוהבת אותך זה כואב  אני יודעת, שאהבה זה כואב. כשטוב באמת, אז זה הכי כואב. בחיים לא העזתי להרגיש ככה כי  אהבה זה כואב ואני מפחדת להרגיש משהו כלכך חי וכלכך חזק.
ורק איתך אני אמיתית ככה. ורק איתך אני מרשה. ורק איתך הביטחון הזה, ורק איתך האהבה הזו, מתחת לפני השטח.
ורק אתה מבין אותי באמת, בזמן שאף אחד בעולם לא מבין אפילו טיפה.
אתה אמרת לי ראשון, " אני אוהב אותך"  ולא ידעתי למה התכוונת.
עכשיו אני מבינה.

___________________________________________________