מרמור.

היום השתמשתי במילה הזאת יותר מידי פעמים...

כל זמן שאני חיה אמרתי את המילה אולי פעמיים.. אבל היום?

כל מילה שניה:

דרך ממורמרת.

יום ממורמר.

בוקר ממורמר.

בחינה ממורמרת.

נעליים ממורמרות.

ובקיצור הכל.. אין לי אפילו כוח לחזור על כל הפעמים והמילים שאמרתי: ממורמר!

באמת..

זה התחיל מאתמול כשהתחיל לכאוב לי הראש.

וזה המשיך הבוקר כאשר השעון המעורר שלי לא צלצל והפלאפון היה על שקט, כך שכל נסיונותיה של אמא להעיר אותי כשלו.

אז התעוררתי מאוחר..

קמתי בפאניקה שאני לא אספיק.

זכרתי לקחת את המפתח ללוקר.. אבל כשהגעתי לבית הספר.. המילון לא היה שם.

כמעט התחלתי לבכות..

אוי שכחתי לספר על הדרך הארוכה המייאשת והממורמרת שעברה עלי.

לבשתי גם נעליים חדשות אז הרגליים כואבות!

בקיצור עד שמצאתי מילון כמעט השתגעתי ממרמור.

לאחר מכן, הבחינה התקיימה בבניין הראשי, בניין עם כיתות י' ו-י"א.

הם עושים המון המון המון רעש. אלוהים אדירים.. לא נתנו לנו להיבחן! כל שנייה מישהו פתח את הדלת וצרח בחוץ.

ואז מישהו החליט לגנוב מכונית.. (בדיחה של המורה שלי לאנגלית בגלל רעש הצפירה של המכונית) אז הרעש התחיל שוב..

ואז המורות התחלפו ודיברו ביניהן.

ואז.. אנשים התחילו לצאת וכל שניה הדלת נפתחת ונסגרת.

מ-ר-מ-ו-ר!!!

הבחינות היו קשות יחסית.

הליסנינג הפעם היה ממש ממש מעצבן ומהיר.

כל הבחינות שעשינו זה היה בסדר ואפילו אהבתי.. דווקא במתכונת- משהו מזעזע.

גם הכתיבה הייתה מייאשת.. והנושאים של הטקסטים זוועתיים.

חשבתי ששכחתי את המשקפיים בבית, כך שאת הבחינה עשיתי ללא המשקפיים, דבר שגרם לכאב ראש מטורף.

לאחר מכן היה לנו שיעור תושב"ע, למרות שלא היה אמור להיות.

שעתיים כאב ראש... שעתיים שלא נגמרות לרגע.

אז כן. מ-ר-מ-ו-ר.

הייתה אמורה להיות חזרה לטקס יום השואה.. אבל היא לא התקיימה.

והסתבכתי עם הקריאה של הטקסט.. עזבו..

+

יש היום חזרות ראשונות לריקוד-למסיבת הסיום ואני לא נשארתי.

כי...

יש לי מחר מועד ב' בתנ"ך. ואני ממש ממש לא יודעת כלום. (למרות שלמדתי בחופש)

אז אני לחוצה ועצבנית.

הייתי בדרכי הביתה, כעמט יצאתי מהשער וראיתי אותך!

אמא'לה. זה היה כל כך מלחיץ..

אני באמת לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך.

כמעט ולא זיהיתי אותך.

דיברת בטלפון.

לא ידעתי אם לגשת או לא.

עמדתי כ-3 דקות ושקלתי את שעלי לעשות.

ניגשתי.

דיברת עם חברה.. וכעבור 2 דקות ניתקת.

דיברנו קצת.

שאלת לשלומי, שאלתי לשלומך.

דיברנו על הגיוס שלי שמתקרב.

קצת על לימודים ועל החיים הפרטיים.

זה הרגיש כאילו אני לא מכירה אותך.

חיבקת אותי פעמיים.. חזק..

ואני? אני הייתי בהלם.

באמת.. אני לא זוכרת כבר את ההרגשה של זה.

אני לא זוכרת איך זה מרגיש לדבר איתך ולראות אותך..

זה היה מוזר..

זה היה מכאיב לא להיזכר בזה.

רציתי לספר דברים.. הרבה..

לעדכן... על השנים האבודות כביכול..

אבל.. לא, לא ממש דיברתי.. נתתי לך לשאול ועניתי תשובות יחסית קצרות.

היה לי מוזר.

וכל זה התרחש בכלל כשהייתי בדרכי למקום אחר.

הייתי בדרכי לאסוף משהו חשוב לי.. שהיה אמור להיות מוכן אתמול..

אבל לא התקשרו, אלא שלחו הודעה רק היום..

וזה מוזר..

הייתי בדרכי לשם. למשהו המאוד חשוב הזה..

כשפתאום משהו הפוך מזה, עצר אותי.

אני רוצה לבכות.

אבל אני יודעת שאסור לי.

הראש גם ככה כואב.

אני חייבת ללמוד.

אני חייבת.. אסור לי להרוס גם את הבחינה הזו..

רק לפני מס' פוסטים אמרתי: שלא משנה מה יקרה, ומה יטלטל את עולמי. לבחינות האלה אני ניגשת. ומצליחה בהן.

ועכשיו? איפה המילים האלה? קצת רחוקות ממני..

אבל אני יודעת את שהבטחתי לעצמי ואני אקיים.

אני אעמוד בדרישה הזאת שלי. אני אעבור את זה.

אני יודעת שאני אצליח.

הלכתי... ברגליים רועדות לכיוון שאליו הייתי צריכה ללכת מלכתחילה.

למטרה שלשמה הלכתי, התקדמתי..

אני יודעת שזה טוב שעצרתי לדבר איתך.

כי אחר כך הייתי תוהה מדוע המשכתי ללכת?

אבל עכשיו אני תוהה..

המטרה שלי הייתה יותר חשובה.. אני לא מאמינה ש"ברחתי מהשביל וירדתי אל הדשא".

הריכוז כבר נעלם.. והמטרה הלכה והטשטשה במקצת..

ההתרגשות שאחזה בי ביום הקודם פחתה בעקבות אירועי היום..

נכנסתי לחנות.. אספתי אלי את הדבר יקר הערך..

ומישהו לידי אמר למוכר: "תראה לי, זה ממש יפה".

שמחתי לשמוע שמישהו אמר שזה יפה.

זה היה נחוץ לי.

להחזיר אותי טיפה למציאות. מציאות שעבדתי קשה כדי להיות בה.

מציאות שהיא אמיתית..

ולרגע.. התפעלתי ביחד איתו.. מהדבר יקר הערך שלי..

ועכשיו אני יושבת מול המחשב.. בעיניים קצת דומעות.

ידיים רועדות ורגליים מדממות מפצעים שגרמו הנעליים.

מנסה לשכנע את עצמי שהכל בסדר.

כי הכל באמת בסדר.

זה רק יום אחד, מבין הרבה.

הכל בסדר.