אז היום זה ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה..

כרגע אני בהכנות לקראת הטקס היום בערב.

אני הולכת להיכל התרבות לצפות בטקס מרגש..

תהיה עדות..

מישהי שקוראים לה רוזה. ניצולת שואה..

כואב לי לשמוע את השם שלה..

כיוון שלדודה שלי קראו רוזה. והיא ניצולת שואה.

והיא...

היא נפטרה לפני שנתיים..

היא הייתה ממש כמו ורד.. תמיד פרחה.. תמיד חייכה..

גם כשהמחלה הארורה הזאת איימה להכניע אותה...

היא לא וויתרה..

לבסוף כשכבר לא נותר בה כוח,

כשהיא הייתה רק עם ריאה אחת,

וכשזה התפזר לריאה השניה..

למרות שסיכוייה היו כלושים..

היא עדיין האמינה שתחלים.

עדיין האמינה שתחייה..

בעודי כותבת שורות אלה..

אני נזכרת בכל הרגעים איתה..

בכל הצחקוקים..

ו..

ברגשות האשם שלי.

על כך שלא ביקרתי אותה בחצי השנה האחרונה לחייה.

משהו בי מת יחד איתה.

היא לקחה משהו ממני..

זה היום.. שאני חושבת עליה..

ועל סבתא שעדיין בחיים.

על הזוועות שהן עברו.

הן.. ומשפחתן.

הן.. וכל ניצולי השואה.

הן.. וכל אלה שנספו ונטבחו..

מחר..

טקס יום השואה בבית הספר..

אני מקדישה אותו לה..

אני מקדישה אותו לכל שניה שהיא נלחמה ולא וויתרה.

דודה יקרה שלי, רוזה, פרח יפהפה.

אני מתגעגעת..

את מאוד חסרה לי..

לי.. ולאחותך..

לי ולאבא שלי..

לי.. ולעוד המון אנשים..