לאחר שנתיים, שכתבתי את הפוסט: "האם ניתן לסלוח על הכל"

היום, אני חוזרת אליו ומשפצת אותו במקצת.. מוסיפה קצת יותר תוכן ויותר ניסיון..

האם באמת אפשר לסלוח על הכול?

אני בטוחה ויודעת שכולם נפגעו פעם: מחברה טובה, מההורים, מחברים כאלו ואחרים, שקרים, בני זוג שבגדו, ניצול וכו'..

אבל אני בטוחה שלא כולם ידעו לסלוח.

אתם חושבים שבאמת אפשר לסלוח על הכול ולכולם?

אני חושבת שזה תלוי באותו אדם שפגעו בו. הכול תלוי רק בו. תלוי האם הוא מוכן לחיות בידיעה ששיקרו לו ודבר כזה יכול לקרות שוב, האם הוא יכול לחיות בידיעה שבגדו בו, בגדו באמון שלו ועדיין להמשיך לחיות עם אותו אדם ולקוות שזה לא יקרה שוב. זה תלוי ב-האם אותו אחד יכול לסבול כל כך הרבה, להיפגע כל כך הרבה ועדיין להמשיך לסלוח, לבטוח באנשים אחרי הכול, להאמין בטוב ובאמת. האם אותו אדם יכול לעצום את העיניים ולהראות כאילו זה לא קרה?

זה תלוי בעוצמה הפנימית של האדם. בכוח שלו להתמודד עם הדברים. קלים וקשים כאחד.
תלוי במוכנות לקבל את השונה ממני ואת יכולת הפתיחות.

תלוי ביכולת ההבנה, ההקשבה..

תלוי אם אתה אוהב את האדם ומוכן לסלוח.

וגם אם אתה לא אוהב, האם אתה מבין שבחוסר הסליחה אתה פוגע רק בעצמך?

ייתכן, שאחרי כל זה אותו אדם מפתח חומת מגן משוריינת ובלתי פגיעה, ומראה כלפי חוץ ששום דבר לא יכול לשבור אותו, כשבעצם מבפנים הוא כבר מת.

או שאותו אדם לומד לחיות עם העובדה שכל העולם משקר לכולם, שהטוב לא תמיד מנצח ושאי אפשר לשנות את העולם. תמיד יהיה את האדם שיעשה מה שבראש שלו וינצל אנשים לטובתו האישית,  תמיד יהיה את האדם שאין לו בעיה לשקר שאין לו בעיה לפגוע.. כמה חבל שהוא לא חושב כמה צעדים קדימה- כי הכול תמיד חוזר. תמיד יהיה אדם שיגיד: המטרה מקדשת את האמצעים. אדם שיהיה מוכן לדרוך ולקלל, לנצל, להרוס ולשקר, להתעלל ולצחוק על חלשים..

אתם לא יודעים עד כמה  הסליחה מקלה על החיים.. לטעמי אין צורך לשמור טינה לאנשים, אין צורך להחזיר להם: עין תחת עין. תהיו יותר חכמים. יותר בוגרים. יותר אנושיים.

יכול מאוד להיות שאני נשמעת מאוד נאיבית, אבל מבחינתי.. יש לי חוק משל עצמי.. חוק שאני תמיד מזכירה אותו לעצמי שנקרא: חוק הסליחה.

תצחקו תצחקו.. אבל זה אכן עוזר להיזכר בו ברגעים קשים.. אין ספק שביום שהחלטתי על החוק הזה, העולם השתנה עבורי. לטובה.

אני מכירה המון אנשים שחיים עם שקים גדולים וכבדים על הכתפיים.. שהם סוחבים כל יום.. כל דקה.. והשקים מלאים בהרבה כעס, שנאה, טינה.. וזה פשוט חבל..

כל האנשים טועים... על כן אנחנו בני אדם.

אני לא אומרת שקל לסלוח.. זה דורש זמן וכוח.. אבל זה בהחלט שווה את זה.

לוקח זמן ללמוד לסלוח, לוקח זמן להבין עד כמה שהכול חסר משמעות ואפשר לחיות עם הכול.

אני יכולה לדבר על הניסיון שלי.

אני יכולה להגיד על עצמי שלא ידעתי לסלוח בעבר. אני חושבת שזה היה שיעור לחיים, מאוד קשה, אבל כל כך נחוץ.

עברתי כמה וכמה בגידות, שבפעם הראשונה לא ידעתי איך להתמודד עם זה וחשבתי שהעולם קרס. לא הצלחתי להבין מה הניע את אותו אחד לפעול כמו שהוא פעל, לא הבנתי למה זה מגיע לי ולמה העולם כ"כ רע. פשוט לא הבנתי כלום. ובעיקר, בעיקר לא ידעתי איך להמשיך הלאה. לא ידעתי לסלוח.

הסתובבתי עם פנים כלפי מטה, דמעות שמופיעות כל יום, מצב רוח רע, דיכאונות שמופיעים מידי שבוע..

עברה תקופה עד שהבנתי שאני מזיקה לעצמי, לוקח זמן לעכל את העובדה שזה לא חייב להיות ככה. שאני לא חייבת להסתובב עם מצב רוח לא טוב לחשוב על זה יומם וליל, בקושי לאכול.. ולחשוב שהעולם רע, שכל האנשים הם שקרנים, בוקגדים ורמאים.

וכן חשבתי כך לתקופה מסויימת..

והיום? הרבה יותר טוב לי עם הגישה החדשה..

לוקח זמן להבין שעדיף לסלוח, ללמוד ממה שקרה ולהמשיך הלאה.

לוקח זמן להבין שמה שקרה כבר קרה ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. ועוד יותר לא כדאי לשקוע בזה. מה הטעם? זה ישנה את העובדה שבגדו בי? זה ישנה את העובדה ששיקרו לי? שפגעו בי? שכואב לי? לא זה לא ישנה. זה קרה, וזה קורה לכולם וזה גם יקרה בעתיד, אין לי ספק בכלל. אבל צריך ללמוד איך להתמודד עם זה.  בפעם השנייה שזה קרה לקח לי פחות זמן כדי להבין שאין לי טעם לבכות ולקחת את זה קשה, כי זה לא ישנה את העובדה שזה כבר קרה וזה שאני אמשיך לבכות רק יזיק לי בסופו של דבר. הפעם הזאת הכול עבר הרבה יותר טוב.

אני יודעת שכאשר קורה משהו, באותו רגע העולם מחשיך.. ונדמה שהכל רע וקשה, והעולם אכזר.. אבל אז.. אני עוצרת לרגע, משתדלת לקחת אוויר.. ואם מאוד נפגעתי אני בהחלט לוקחת את הזמן.. חושבת על הדברים, מדברת עם האדם מבררת את הצד השני, מספרת שנפגעתי, הרי ייתכן שהאדם האחר אינו יודע שהוא פגע בכם בכלל.. תקשורת פתוחה וכנה זה דבר מאוד הכרחי...

כמה פעמים משפחות התפרקו בגלל בגידות? כמה גירושים יש כתוצאה מבגידות? המון!

אבל יש את האנשים החכמים, שעברו הלאה, והבינו שזה לא סוף העולם. שזה כן אפשרי לחיות עם זה ואפילו להמשיך להתנהל כמשפחה אוהבת. כזה הוא יצר האדם..
אם אתם לא מסוגלים לחיות יותר עם אותו אדם, כי האמון שלכם בו כל כך נפגע ואין לכם אפשרות לתקן אותו.. כמובן שתיפרדו.. אבל לטובתכם האישית מומלץ לסלוח.. אל תחמירו את המצב. היו כנים, עם עצמכם ועם בני זוגכם.

פוגע ככל שזה יהיה, האמת תמיד עדיפה.

אולי עוד אפשר לעשות משהו? אולי עוד אפשר לשנות?

תמיד כדאי לנסות.

קרה לכם שחברה טובה אמרה דברים שבהתחלה נראה שלא ניתן לסלוח? כאילו הקשר אבוד? שזהו-לא מדברים יותר?

כמה פעמים אמרו לכם דברים מגעילים בפנים? קללות?

אז קיללו אותי, אז מה? לא כל העולם חייב לאהוב אותי.

כמה פעמים שיקרו לכם? כמה פעמים הסתירו דברים?

כמה פעמים אמרו לכם: "אבל זה שקר לבן" ועבורכם כל שקר הוא שקר.

כמה פעמים מישהו אמר מילה לא במקום וזה כל כך כאב?

כמה פעמים הרגשתם שעשיתם פאדיחה שעד היום אתם זוכרים ולא מוכנים לסלוח לעצמכם?

כמה פעמים פגעו בכם ע"י הפצת דבר שקרי?

כמה פעמים הרגשתם שאנשים מתנהגים בחוסר כבוד אליכם?

כמה פעמים מישהו העיר לכם על בגד שאתם לובשים או משהו לא בסדר שעשיתם?

ופשוט בחרתם להיפגע?

כמה פעמים? כמה דברים?

כל אחד נפגע..

מהכל אפשר להיפגע..

זאת בחירה שלכם.

הכל בידיים שלנו.

אני יכולה לתת המון דוגמאות מחיי הפרטיים.. נפגעתי כל כך הרבה פעמים אבל אני חושבת שאין צורך, כי.. מי לא נפגע?

לצערי, גם המשפחה פוגעת.. ובדרך כלל זה הכי כואב. או להפך..

שוב, תלוי בגישתו של האדם.

ייתכן שדווקא בגלל שזו המשפחה, הם לא באים ממקום של: לפגוע. אלא להפך. לעזור ולייעץ.. הרי מי אם לא הם יגידו לנו את האמת?

אבא שלי? לא התבגר.. הוא לא בנוי להיות אבא.. ואכן יש הורים כאלה בעולם.

אבא שלי הוא הדוגמה המושלמת לאיש שפוגע ללא הפסקה.

והוא גם לא יודע את זה. כי כזה הוא.

הוא יכול להגיד: "איזה סתומה את שאת לא יודעת את זה" (מתמטיקה- ועוד לפני מבחן חשוב מאוד).

או: "אויש.. מה זה המכנס הזה? את צריכה להוריד כמה קילוגרמים".

אלה שתי דוגמאות (מבין רבות אחרות) שמאוד מאוד זיעזעו אותי.. מאוד.. כי זאת פגיעה ברמה הכי אישית שיש. זה לא אמור לבוא מההורים.. זה פשוט לא.

והאבסורד הוא, שאבא בכלל לא ידע שהוא פגע בי.

הפנמתי את העובדה שהוא לא התבגר ולא הבין שיש לו בת שהוא צריך לדאוג לה.

וסלחתי.

עם כל הכאב.

בחררתי לשחרר את המועקה הזאת.

אז נכון, גם עכשיו אחרי הרבה זמן כשאני מעלה את הזיכרונות בראשי, עדיין משהו בי מזדעזע, עדיין יופיעו קצת דמעות, כי בכל זאת, הוא אבי.

אני סבורה שאילו לא הייתי סולחת לו.. היום? (19.4.2012) לא היינו בקשר.

בעבר הייתי לוקחת הכול בצורה כ"כ קשה, הייתי בוכה הרבה פעמים.

התייחסתי לכל שטות שאמרו לי, לקחתי הכול אל הלב. וזה רק פגע בי יותר ויותר.

גם היום אני רגישה, אפילו יותר מפעם.

השוני הוא, שאני יודעת לסלוח. אני יכולה לסלוח ואני רוצה לסלוח.

ומבחינתי זה השילוב המנצח.

זה החוזק שלי.

אם אני אוהבת, כי אין אופציה אחרת עבורי, אני אסלח.

כי אני אוהבת,

כי אני אמשיך לאהוב.

כי זאת אני,

זה האופי שלי.

אלה דברים שלמדתי.

דברים שעיצבו אותי.

היום אני הרבה יותר שמחה מבעבר. ומשתדלת להנות מכל רגע.

אני חייבת להגיד, שלסלוח זה דבר מאוד חשוב.. אבל.. הדבר החשוב הוא לדבר עם האדם שפגע בכם. להסביר לו שמה שהוא עשה פגע בכם. לשאול למה זה נעשה? מאיזה סיבות? אולי בטעות? שוב פעם, אולי האדם בכלל לא היה מודע?

וזה קורה לא פעם.

אנשים נפגעים ובסוף מסתבר שיש הסבר מאחורי ההתנהגות.

זיכרו, מאחורי כל התנהגות יש סיבה.

אני יכולה לומר, שאני מוכנה לכל מה שעתיד לקרות. זה דבר שפעם לא הייתי אומרת. תמיד פחדתי ממה שעלול לקרות מחר.

אני אחיה עם כל דבר שיקרה ולא משנה עד כמה קשה זה יהיה, אני אתגבר, כי אני פשוט אסלח.

(מוזר לחזור ולקרוא את השורה הזאת כיום.. להיזכר שפעם אמרתי את זה ולא במודע גם יישמתי. כי עברתי משהו מאוד מאוד קשה. והדבר שהציל אותי זאת הסליחה.)

הנושא הנוסף שהוא נורא חשוב, זה:

חשוב לדעת לסלוח לעצמנו. על הטעויות שאנחנו עושים שלפעמים אנחנו נאלצים לחיות עם טעויות אלו שנים על גבי שנים.

אין טעם להתחרט על משהו שעשינו בעבר, כי זה קרה כבר, גם אם זה לא קרה על הצד הכי טוב שהיה יכול להיות, אין טעם להאשים את עצמנו. לי אישית יש נטיה לקחת את האשמה על עצמי גם כשאני לא אשמה.. ותאמינו לי, זה משהו שמאוד קשה לי איתו.. גם כיום. ואני בהחלט עובדת על זה.

אני אמשיך להתפתח ולגדול. אמשיך ללמוד מהחוכמה העצומה שנמצאת בכל אחד מאיתנו..

תודה, לכל האנשים שתרמו את חלקם בחיי והובילו אותי למי שאני היום.

אין ספק שבלעדיכם, לא הייתי אני.

תודה.

"יותר טוב לסלוח, לוותר על הכאב שטורף את המוח..."

Forgiveness is not something we do for other people, we do it for ourselves.