יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התחיל מבחינתי ביום שלישי בערב (17.4), כאשר מגמת ספרות יצאה לקונצרט\הרצאה בנושא ההמנון שלנו: "התקווה" מאת אסתרית בלצן. אין ספק שזה משהו שכל יהודי שחי בארץ חייב ללכת אליו. אנחנו לא יודעים דבר על התקווה. רק מי כתב. והלחין? "עממי". מי זה אותו עממי? איך נבחר בכלל המנון? ידעתם שאף אחד לא רצה את "התקווה"? ובכל זאת היה משהו מאוד מקרב ומרגש כאשר כולם שרים יחד.. כבר ביום הזה הבכי התחיל.. אין ספק שהיה מרגש ועצוב, שמח ושוב עצוב.. ואז מרגישים את הדם זורם בעורקים וההתלהבות מופיעה.. ופשוט לא רציתי שהמופע הזה יסתיים! ולבסוף, כשהקהל התבקש לעמוד על רגליו ולשיר את ההמנון שלנו, את "התקווה"... זה הרגיש כל כך אחרת. פתאום השיר קיבל משמעות כל כך עצומה, ההמנון הפך להיות חלק ממני. ומאז.. אני שרה את ההמנון בביטחון, בהתלהבות, שמחה ואושר.

לאחר מכן, בלילה שבין שלישי לרביעי, חלמתי על דודה שלי. בחלום היא דיברה אלי, ואז.. אני ראיתי דרך העיניים שלה את מה שהיא עברה. החלום צמרר אותי. אין לי איך להעביר את ההרגשה הקשה הזאת.

בבוקר יום רביעי כאשר קמתי, עשיתי כמה חזרות על הטקסט שלי ויצאתי לבית הספר. באותו יום הייתה לי בחינה באזרחות. הייתי לחוצה. מהטקס שלמחרת, ומהמבחן.

ביום רביעי בערב, הלכתי לטקס יום הזיכרון שהתקיים בהיכל התרבות. הייתה עדות מפיה של הגב' רוזה קרפוך..ברגע שראיתי את שמה ידעתי שאני אלך לטקס. היה מאוד מרגש.. והשירים והריקוד.. והכל..

בכיתי.

למזלי.. לא הייתי לבד. מורתי היקרה הייתה בטקס גם כן. לדעת שיש מישהו לידי, שאני מכירה, ברגעים קשים ועצובים כאלה זה הכי מחזק שיש..

חמישי בבוקר, חזרות לטקס.

כאבי בטן המבטאים התרגשות אינסופית..

קישור לפוסט שנכתב בערב יום השואה -כאן- וביום הטקס עצמו -כאן-

התקופה שאני הכי אוהבת, זאת תקופת התיכון. אין ספק שעברתי המון קשיים, אבל זה חלק מהתקופה הזאת שדווקא בגלל הקשיים, אני כל כך אוהבת אותה. שלושת השנים האלו הם יותר ממה שיכולתי לבקש. למדתי על עצמי המון, ולמדתי הרבה מאנשים חכמים שהכרתי בדרך. תקופה כזאת שהייתי חייבת אותה. עם כל החששות והפחדים שהיו בי לקראת העלייה לתיכון, חיכיתי לזה. אין ספק שהתבגרתי והתמודדתי עם הרבה פחדים שלי.

השנה, החלטתי להצטרף למועצת התלמידים. כמובן שהיו בי חששות שלא אצליח, שיצחקו עלי, שלא יהיה לי מספיק ביטחון, שאתבייש יותר מידי.. ואכן שקלתי את ההחלטה הזאת.. האם היא נכונה עבורי?

לא נבחרתי לייצג את הכיתה. זה הכאיב לי וגרם לי לחשוב שוב פעם האם זאת החלטה נכונה?

לבסוף החלטתי שאני חייבת להצטרף, חייבת להיות חלק מזה. וזה קרה.

אני לא מתחרטת לרגע.

דאגתי להיות נוכחת בכל המפגשים, שלצערי היו מעטים. אני חייבת להודות שהתאכזבתי השנה מהמועצה. מכיוון שבתחילת הדרך היינו הרבה. ומהכיתה שלי היינו 3 נציגים. במפגש האחרון היינו אולי 10. ואני היחידה מכיתתי.

בתחילת דרכנו  קבענו לנו מטרות, ונתבקשנו להכין תוכנית עבודה למטרות שהצבנו לנו. אנשים לא עמדו בלוח הזמנים. אנחנו מייצגים את הכיתה שלנו, ניתן בידינו הכוח להשפיע ולשנות, לשפר כדי שיהיה לנו יותר טוב.. ומה קרה עם זה? כמעט שום דבר.

אני מתקשה להבין את חוסר האחריות של אנשים.

רציתם להיות חלק ממועצת התלמידים, רציתם להשפיע, רציתם להוביל, לשנות.. אז איפה אתם? מתרצים תירוצים של: אין לי זמן. אנחנו עדיין לא ראש העיר ובטח שלא ראש הממשלה. הפלאפון לא צלצל כל שנייה, לא מחכים לנו אנשים חשובים מחול, אין לנו החלטות מדינה על הראש. ועוד לא היה לחץ של בגרויות. אין ספק שמאוד קשה לי עם זה ומרגיז אותי.. כי האנשים שהיו איתי במועצת התלמידים, הם דור ההמשך.. איפה האחריות? איפה הבגרות?

מה קורה בעולם הזה?

חלק מהתהליך שלי, של ההתמודדות עם תלמידי השכבה, עם זיכרונות העבר שלי היה להשתתף בטקס. בהתחלה בכלל לא תכננתי את זה. זה הגיע אלי לבד כחלק מתוכנית העבודה שהכנתי למועצת התלמידים.

לאחר שקיבלתי את מהלך הטקס, קראתי את הטקסטים, שמעתי את השירים- ידעתי שאני אהיה חלק מזה גם על הבמה. אני לא יודעת מה גרם לי להגיע למחשבה הזאת ולקבל את ההחלטה הזאת אבל זה מה שקרה. זה היה מאוד טבעי, כאילו זה מה שהיה אמור להיות ואין אופציה אחרת.

הכל באמת קרה במקריות, גם מועצת התלמידים וגם ההשתתפות בטקסים. כלומר, זה משהו שתמיד רציתי להיות חלק ממנו אבל אף פעם לא חשבתי על זה לעומק. ופתאום הכל הגיע אלי וכל מה שנותר לי לעשות זה לקחת את ההזדמנות הזאת בידיים.

אני שמחה שזה מה שקרה.

היה לי מאוד מעניין להתמודד עם הפחדים והחששות של עצמי. זה היה מרתק ובלתי נשכח. נלחמתי בעצמי, נלחמתי בחוסר הביטחון, נלחמתי בכל אלה שצחקו עלי, לעגו לי, קיללו אותי, הרביצו לי או עשו לי משהו אי פעם. נלחמתי במחשבות שאיימו לשבור אותי, נלחמתי בזיכרונות על המשפחה שהתפרקה, נלחמתי בכל החולשות שלי, נלחמתי בהרגל שנוצר לוותר על המקום שלי, על הנוכחות שלי, על עצמי.

אז השתתפי בטקס.
לאחר החזרה הגנרלית, התכנסנו באודיטוריום כדי לשמוע עדות.

ישבתי בשורה הראשונה.

מולו.

ובכיתי.

הסיפור הזכיר לי סיפור מוכר.. את הסיפור של דודה שלי.. שלחמה בפרטיזנים.. דודה שלי החזקה, היפה, זאת שלא רואה בעיניים ותעשה הכל כדי לחיות... היא זאת שנפטרה לפני שנתיים בגלל המחלה הארורה.

לשמוע את העדות ולדמוע.

ולהיזכר בה.

ולראות אותה מול פני.

לראות ולהרגיש אותה חיה.

כשהעדות הסתיימה, בעודי בוכה מכה בי המחשבה שעוד כ-5 דקות מתחיל הטקס, ואני צריכה להשתתף. אני צריכה להקריא. אני מנסה לקום מהכיסא ורגלי כושלות. רעדתי. לא זכרתי איך יצאתי מהאודיטוריום, רק חיפשתי פנים מוכרות, לשמוע שהכל בסדר, לחבק אדם קרוב ולדעת שאהוביי בחיים.

למרות שהכרתי את הטקסטים, הכרתי את השירים, הכרתי הכל. עדיין עברה בי התרגשות וצמרמורת. ולפני שאני הייתי צריכה לעלות לבמה עמדו דמעות בעיני. ולרגע הכל נעצר, ולא היה זמן ולא היה קהל. עמדתי בשדה גדול וחיכיתי. לא יודעת למה חיכיתי, אבל המשכתי לחכות. הגיע תורי לעלות לבמה. הסתכלתי על האנשים, הסתכלתי על כל הפנים המוכרות, כולם מסתכלים עלי.

אז לא.. אף אחד לא צחק.
אף אחד לא דיבר.
כולם הקשיבו.

הם הקשיבו לי.
הם הקשיבו למילים

והצטמררו יחד איתי.

וזה הטקסט שלי:

"והייתי עדה, מרצוני או שלא מרצוני, לשתיקות,

שחלקן רעמו בגלוי וחלקן בסתר,

חלקן זעקו בחדרי חדרים וחלקן צרו בשבילי השכונה,

חלקן דממו באור היום וחלקן הבהיקו בחשיכה,

חלקן נגבו בשתיקות ימיה של הלנה, אמי, וחלקן בשתיקת מותה".

מתוך: למה לא באת לפני המלחמה\ ליזי דורון.

השנה, הטקס עסק בשתיקת הניצולים. בשנים הראשונות שאחרי המלחמה, שרידי השואה שתקו.

שתקו כדי לשכוח.

שתקו כדי להגן על המשפחות החדשות שהקימו מפני סיפורי הזוועה.

שתקו, כי החברה הישראלית לא רצתה לשמוע.

שתקו, כי סברו, שלא יאמינו לסיוטיהם.

שתקו כדי לברוח.

שתקו כדי לחיות.

לאחר הטקס הזה, החל הלחץ לקראת הטקס הבא. יום ולילה אני קוראת את הטקסט שלי, מפנימה כל מילה. קמה טקסט, אוכל טקסט, שותה טקסט, ישנה טקסט- חיה את הטקסט. עד כדי כך שחלמתי על זה.

ביום עצמו הגעתי מוקדם כדי לעזור בסידור הבמה, וכל מה שצריך.. הדברים הטכניים לא התנהלו כפי שצריך, אבל חוץ מזה הכל היה בסדר גמור. מכיוון שלא הספקנו לערוך חזרה גנרלית נלחצתי, כי מבחינה טכנית היו בעיות..

ישנו שיר שנקרא: לכל איש יש שם. השנה הנושא של הטקס עסק בחייהם של הנופלים. לא רק הקראנו את השמות, אלא גם קצת מידע אישי, שבעצם לכל שם יש איש. השנה בבניין י"ב הוקם קיר הנצחה. שעליו 37 חללי בית הספר. בעבר היה חדר הנצחה, שנפתח רק פעם בשנה. חדר רחוק ולא נגיש. קיר ההנצחה מצוי ליד מקור חיים ותרבות, ליד הספריה.

הרקע לקיר אינו שחור כפי שנהוג, אלא נבחר צבע בהיר שלא מרחיק ומאפשר לנו לגשת, לקרוא, להתרגש.. הרקע הוא נוף הארץ, הר התבור. אילו הקיר היה בשחור זה היה נורא מרחיק וזאת לא המטרה. תחשבו על המשפחות, בשבילן היום הזה הוא עוד יום, עוד יום כמו כל הימים, כי הם חיים את השכול כל יום. ויש משהו מאוד עוצמתי בבחירה הזאת של מיקום ההנצחה.
אני אישית, בכל פעם כשאני עוברת על יד קיר ההנצחה אני עוצרת, ואם אני ממהרת אני מאיטה את הקצב. עוצרת לרגע, חושבת על המשמעות, על הרגעים היקרים בחיים.

בחרנו לחצות את התמונה לשניים באמצעות המשפט של יהודה עמיחי שלחם בפלמ"ח.
"כדור עובר לפעמים דרך גוף האיש ופוצע גם את אדמת הארץ איתו" (יהודה עמיחי)
האדמה בוערת בדמם של החללים.. החיים של המשפחות, נחצו לשניים.. ל-לפני מות האב, הבן, האח, האחות ול-אחרי המוות.

במותם הם אפשרו לנו חיים.

ישנו ציטוט של דוד גרוסמן ששכל את בנו אורי שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

"הוא מת
אני מכיר בך
שבמילים האלה
יש אמת
הוא מת
הוא מת

אבל מותו
מותו
לא מת."

לאחר קיר ההנצחה, החל פרויקט הוצאת ספר ההנצחה. בתהליך הזה הייתי שותפה. הוצאנו מידע מאתר יזכור, בחרנו שירים, תמונות, איך זה יהיה מעוצב.. השקענו זמן ומחשבה. אני חייבת להגיד שזה היה תהליך מאוד מרגש ועוצר נשימה. אני נזכרת בכל הדרך הארוכה ושוב פעם מופיעות דמעות בעיני, ואני מגששת בחשכה אחר המים.. כל כך חיכיתי להחזיק את הספר ביד. לראות אותו. את התוצאה הסופית. לראות את כל ההשקעה והמחשבה מאחורי זה, יוצאת אל הפועל.

וזה עוד לא נגמר.

לפנינו עוד משהו קטן, אבל כל כך גדול בחשיבותו.

נסענו אל שתי משפחות שכולות, שלא יכולות להגיע לטקס על מנת להביא להם את ספר ההנצחה. ושידעו, שבית הספר זוכר, ותמיד יזכור.

אין מילים לתאר.. האמא סיפרה על בנה.. והתחילה לבכות.. היא נפתחה אלינו בעוד שעם בתה היא לא מסוגלת לבכות, כך היא סיפרה לנו.. היה לי מאוד קשה. היא מדברת.. ואז נעצרת, ודמעות זולגות.. והיא ממשיכה לספר.. ושוב נעצרת.. ושוב דמעות.. לבי יצא לקראתה. רציתי לקום ולחבק אותה. רציתי לעשות משהו.. רציתי להחזיר לה את בנה! זה שבר אותי מבפנים. כל השיחה עצרתי את דמעותיי ולבסוף לא יכולתי יותר..

והטקסט שלי בטקס:

אביגדור עמנואל           
בן אלכסנדר ופרנציסקה.
נולד ברומניה. המשפחה עלתה בעליה ב', גורשה לקפריסין וכששבה התיישבה בכפר-סירקין.
גויס לנח"ל. נפל בקרב רפיח במערכת סיני.
בן 19 בנופלו.

אלי שפייזר
בן זקונים אחרי שתי אחיות. בנם של חיה וצבי.
נולד בפתח-תקווה. היה חניך ומדריך בתנועת "הצופים" ומתנדב במכבי-אש.
גויס לשריון כתותחן טנק. הטנק שלו נפגע.
בן 19 בנופלו.

נופל מחוץ לזמן\דוד גרוסמן

"והוא עצמו,

הוא מת,

אני יודע כבר,

אני יודע כבר לומר – אף כי

תמיד בלחישה – 'הילד

מת', אני מבין,

כמעט,

את פירושם

של הצלילים –

הילד

מת,

אני מכיר בכך

שבמילים

האלה יש

אמת, הוא מת,

אני יודע, כן,

אני מודה: הוא

מת, אבל

מותו –

מותו

מתמלא

ונחְסר

ונסער,

לא שקט,

לא

שקט

מותו,

מאוד

לא שקט. (עמ' 101-100).

בערך כ-חודש אני עוסקת בכל ימי הזיכרון, הטקסים והעבודות..

השבועיים האחרונים היו מאוד אינטנסיביים מבחינה נפשית.

אבל אלה רק שבועיים.

ניצולי השואה, המשפחות השכולות, עוברים את זה על בסיס יום-יומי.

לא משנה כמה רגישה אני אהיה, כמה אמפטית אני אהיה, לא באמת אפשר להבין את מה שהם עוברים.