הרבה זמן לא הרגשתי כל כך רע.
המון זמן שרגשות האשם לא ביקרו בי והשאירו את סימניהם.
ההתנהלות שלי החודש, כלפי חברה שיקרה לי, הייתה נוראית ויותר..
נפגעתי ממנה ובמקום לבוא ולדבר איתה, בחרתי לקחת לעצמי זמן ולהתרחק.
והשיא ששבר את הכול לגמרי, התחיל שלשום כאשר היא אמרה משהו שמאוד פגע בי
והמשיך לכך שאפילו אתמול בעבודה לא בירכתי אותה לשלום. והיא כהרגלה עשתה סצנה מול כולם: "את לא רוצה להגיד לי שלום?"
ביקשתי ממנה שתניח לי כרגע
ובתגובה קיבלתי: "תעני ככה לאמא שלך"
עוד מילים שורטות על הלב.
ולאחר מכן, הוטחו בי דברים קשים שאני אפילו לא מתכוונת לחזור עליהם מרוב שהפצע מדמם..
לאחר ההפסקה חזרנו לעבוד, אני נרגעתי ושלחתי לה הודעה: "את עדיין יקרה לי ואני רוצה לדבר איתך בהפסקה, אפשר?"
לא קיבלתי שום תשובה
בהפסקה ניגשתי לדבר איתה...
השיחה הייתה כואבת..
גיליתי שהכאבתי לה מאוד עם ההתרחקות שלי והיא לא הבינה מה קרה פתאום.
הספיק לי להסתכל לה בעיניים כדי להבין את גודל הכאב שגרמתי. (מסתבר שנשארו עוד אנשים רגישים כמוני, שאפילו מבט לא נכון יכול לפגוע)
נאמרו המון מילים מהצד שלה.. ואני? אני לא הצלחתי לדבר יותר
אחר כך הדמעות הופיעו ולא הצלחתי לעבוד, כל כמה זמן יצאתי החוצה לנשום אוויר ולהירגע.. בתקווה שהדמעות ייפסקו
ושהלב יפסיק לכאוב.. ושאחזור לנשום רגיל
היה לי קשה לנשום.. נשימות קצרות וכואבות
ואמרתי לעצמי: "מגיע לך, עכשיו תורך לסבול... ולזכור את העיניים מלאות כאב האלה.."
יום העבודה הסתיים ואני עדיין ממררת בבכי... כבר הזמן לישון ואני לא נרדמת
אני לא נרדמת, רק בוכה וכואבת
אחרי שעות של שיחזור מטורף של כל מה שנאמר ונעשה, שוב ושוב ושוב... וכל פעם סכין ננעצת בלב ודמעות חרישיות מופיעות שוב
נרדמתי
קמתי לפני שעה, אני מתארגנת לעבודה (עובדת משמרת לילה השבוע)
פתאום טלפון: "אני לא יכולה לכעוס עליך, את יותר מידי חשובה לי"
הדמעות לא איחרו לבוא
עדיין כואב, אבל פחות
עכשיו נשאר לסלוח לעצמי
ככה אני כשאדם קרוב נפגע ממני
לוקחת את זה יותר מידי קשה
אני מנסה להתמודד עם זה, ולקחת פחות קשה.. כי בסופו של דבר, זאת הבריאות שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
