פרק 4

אני פוקחת את עיניי לאחר שינה ארוכה ועמוקה ומגלה חושך.
השמש כבר הייתה אמורה לעלות, אבל משום מה עדיין חשוך.
אני מביטה לשמיים ומגלה שאין ירח וגם אין כוכבים.

והים, הים סוער. הגלים מתנפצים בכבדות ובכוח על החוף, מאיימים לשבור כל דבר העומד בדרכם, ומתיזים לכל עבר.

אני מתרכזת ומנסה להבין מה קרה לאי היפה והקסום שלי, לאן נעלם כל הטוהר והיופי?

ככל שעובר הזמן והסערה בתוכי לא נרגעת, אני מבינה שהחוץ הוא השתקפות מוחלטת של הלב שלי.

כל היופי והטוב נעלמו. ואני יכולה להאשים רק את עצמי.

ועם תחושת האשמה ההולכת וגדלה, גדלים ומתעצמים גם הגלים ואיתם מגיע גם הגשם ששוטף את כולי ולא משאיר פינה ייבשה אחת.

מתוסכלת אני יושבת על החוף הרטוב כשהגשם לא מרחם וממשיך לרדת.
הקור חודר דרך העצמות והרוח מקפיאה. ולא נותר כל זכר מיום האתמול.

אני מחליטה לנסות להירגע, אולי זה ישנה משהו. אני עוצמת את עיניי ונושמת את ריח הגשם. ונזכרת כמה אני אוהבת גשם וחושך, ושזה לא כזה נורא.

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, אני מזכירה לעצמי ולוקחת נשימה ארוכה.
פתאום מפסיק הגשם, הגלים נעלמים כלא היו. הים שקט והשמיים, העננים מתרחקים ומופיעה שמש חמה ומלטפת.

חייכתי, מרוצה ורגועה.



זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי רמז למקום שבו מצאתי את עצמי.

פרק 3

במקום כזה, לעולם לא ישעמם לי. חשבתי לעצמי. יש פה רוגע ויופי אינסופיים.

בלי ששמתי לב, עלה על שפתי חיוך. לא רחב מידי, לא מאושר כל כך, אבל עדיין, חיוך.

נשכבתי על החול הזהוב עוצמת את עייני ונםעמת מהרוח המלטפת את עורי ומקשיבה לרחש הגלים. הייתי מוכנה לחיות םה לנצח.

במקום הזה, אני מרגישה כאילו הזמן נעצר, לא צריך לרדוף אחרי שום דבר: לא צריך לקום בבוקר ולמהר לעבודה, לא צריך לדאוג לשכר דירה ולמיסים, לא צריך לחשוב שאולי מחר אמצא את עצמי בעבודה אחרת, או בכלל לא גג לחיות תחתיו, לא צריך להתעסק במה ומתי ללמוד, לא צריך ללכת למכלת ולשבור את הראש על מה להכין ומה לאכול היום, לא צריך לנקות ולסדר. אפשר פשוט לשבת, להירגע וסוף כל סוף לקחת נשימה ארוכה ולשחרר את הכול.