מזכרים ועתיד

היה לי קר, פחדתי..

התיישבתי שם ובכיתי, פתאום אני שומעת:

"ירדן...? ירדן...?" קמתי, הסתכלתי לצדיים ופתאום אני רואה את רון רץ וקורא בשמי..

רצתי אליו, הוא חיבק אותי, הוריד את המעיל שלו ושם עלי

"בואי נלך הביתה, תספרי לי הכל, מה קרה.." הוא אמר

הוא חיבק אותי, נשק לי במצח, אמר: "אני אוהב אותך, אל תדאגי הכל יהיה בסדר"

הלכנו לכביש הראשי, הוא תפס מונית ונסענו לבית שלי

נכנסנו הביתה, הבית היה חשוך וחמים, כרגיל.

רון הלך לאמבטיה וצעק: "יש מים חמים, בואי"

הלכתי לאמבטיה, נכנסתי, המים היו חמים, נרגעתי.

רון ישב על האסלה לידי, הסתכל עלי, ראיתי באישונים הגדולים והשחורים שלו

את העיינים שלי, הן היו אדומות ונפוחות

רון: "בכית הרבה"

שתקשתי..

אני: "רון.." פרצתי בבכי, "הוא לא עזב אותי, והוא היה חזק וכבד, ואני.. אני בכיתי וצעקתי"

רון: "אל תדאגי יפה שלי, הכל יהיה בסדר, שש.."

אני: "אבל.. איך ידעת למצוא אותי?"

רון: "משה קוליקובסקי, מורה חדש בבית הספר, המורה של רופאים צעירים בכיתות ח',

כנראה שאמא שלך גירשה אותו מהבית שלך, ממש לפני שאת יצאת, הוא גם היה בדרך לבית ספר, בדיוק כמוך,

שהוא ראה שהמונית פנתה הוא עצר את המכונית, ירד ממנה עד שלפתע שני אנשים באו והרביצו לו.."

"בגלל זה הוא דיבר בטלפון והיה נורא עצבני!" התפרצתי לו באמצע הדברים..

רון: אולי, בכל מקרה הוא הגיע לבית ספר שכולו מלא חבטות, בדיוק ישבתי עם נועם, דיברנו ליד השער,

ראינו אותו מדבר עם השומר, שמעתי שהוא אמר נועה, נועה שילה, נבהלתי, לא הבנתי מה הקשר שלך לזה

שהוא מדמם כולו, הלכתי הצגתי את עצמי בפניו, אמרתי לו שאני חבר שלך, הוא שאל איפה ההורים שלך,

אמרתי שבעבודה ושאני לא יודע את המספר שלהם, הלכנו למנהלת, את לא יודעת איך דאגתי נועה, הוא נכנס

למשרד שלה, קרא לי פנימה והם סיפרו לי הכל, באותו הרגע עוד לא היה לנו ברור מי זה, ומה קרה לך, משה לקח

אותי עם המכונית שלו לאוטו מקום שהרביצו לו ומצאתי אותך.."

אני: "אתה יודע מה עם משה עכשיו? מה עם ה"נהג מונית" הזה?"

רון: "בזמן שהייתי איתך משה הלך עם המנהלת להגיד תלונה ונתן עדות, התברר ששני האנשים שהרביצו

לו שותפים של אותו "נהג מונית" הזה, כרגע אין להם עוד מידע, אנחנו צריכים ללכת ביחד להגיד עדות."

בכיתי, לא היה לי מושג מה הולך לקרות, הוא הוציא אותי מהאמבטיה, ניגב אותי,

הוא חיבק אותי אליו, נישק אותי במצח "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר" הוא אמר

רציתי להקשיב לו, להאמין לו, לדעת שהוא צודק..

"יאללה, מחכים לנו יפה שלי, תתארגני, אנחנו צריכים ללכת לתחנת המשטרה"

הלכתי לחדר, התייבשתי, לבשתי ג'ינס כהה, אולסטאר שחורות, גופיית סבא לבנה וסווטשר שחור..

ירדנו למטה,, המונית כבר חיכתה לנו ונסענו לתחנת המשטרה..

נכנסו, המון אנשים ישבו שם.. ניגשנו לדלפק ופתאום אני רואה משהו מסתכל עלי ומחייך, לידו שוטר, הוא היה באזיקים

"זה הוא, זה הוא..!" צעקתי..

הוא פתח את הדלת "שכבי" הוא ציווה.

לא שכבתי, פחדתי, לא ידעתי מה לעשות..

"שכבי!" "נו, שכבי!"

הוא דחף אותי, שכבתי על הספסל האחורי,

התחלתי לצרוח, שמתי לב שכל החלונות שחורים כאלה,

כמו במכונית של ליאור, הדלתות נעולות..

הוא ישב עלי, היה כבד,נתן לי סתירה על הלחי

"סתמי!" עוד פעם ציווה עלי..

סתמתי, חשבתי שאין לי מה לעשות, אני הולכת למות..

הוא קרע לי את החולצה, התקרב, התחיל לנשק אותי..

היה לו ריח של אלכוהול..

"יאללה, תורידי את המכנסיים!" הוא אמר..

התחלתי לבכות.

"נו, תורידי יאא זונה!!"

המשכתי לשכב, לא עשיתי כלום, רק בכיתי

הוא התעצבן, סטר לי פעם נוספת, ירד למטה, הוריד בכוח את המכנסיים שלי,

קרע את התחתונים, עכשיו הדמעות כבר התחילו לזלוג, לא הפסיקו, בכיתי, לא הפסקתי..

ראיתי שאלו התחתונים שרון קנה לי ליום- הולדת, שנאתי את עצמי, למה אני לא עושה משהו??

רציתי רק לחזור הביתה, להתקשר לרון, שהוא יבוא אלי, להיות איתו במיטה, לישון איתו מחובקת ולמות ככה.

בזמן שכל המחשבות האלה עברו לי בראש, הוא שוכב עלי, מכניס, מוציא, מכניס, מוציא.. נאנח.. מאושר..

הסתכלתי על התיק בית ספר שלי, שהיה מתחתי וראיתי את הפאץ' שלי, זה שכתוב עליו "הגודל כן קובע"

נזכרתי שכשהייתי עם רון בתל-אביב קנינו את זה.. לקחתי סיכת הביטחון שחיברה את הפאץ' לתיק והתלתי לדקור אותו

צעקתי, בכיתי, דקרתי אוותו בכל הכוח, התחלנו להיאבק אני דוקרת אותו, צורחת, בועטת והוא ממשיך לזיין בכוח.

זה כאב לי, כל-כך כאב לי, הייתי בתולה. ועוד חשבתי שהפעם הראשונה שלי תהיה עם רון, שיהיה לי כיף.

בסופו של דבר, אחרי שהוא גמר בתוכי ודחף לי את הזין שלו לפה שלי.. הוא לקח אותי, העיף אותי מהאוטו, זרק מהחלון את התיק שלי, את הבגדים..

"היה כיף, נכון??"

"אני יבוא עוד פעם! אל תדאגי מותק!"

בכיתי, מצאתי את עצמי עומדת ערומה, רק עם חזייה באמצע סימטה בתל- אביב כשאני לא יודעת את הדרך הביתה..

משה קוליקובסקי בדלת..

7 שנים אחרי שעזבנו אותו והוא בדלת??

אני:"אמא.. אמא..."

אמא: "מה??"

אני: "משה קוליקובסקי"

אמא: "מה איתו??"

אני: "הוא פה"

עד עכשיו זה הדהז'וו הכי גדול שהיה לי איי פעם, ההבדל היחיד

הוא שעכשיו, שאני בכיתה י', עברו כבר 4 שנים והג'ינס והחולצה כבר לא עולים עלי...

אני: "אמא אני יורדת, המונית כבר פה..."

אמא בצעקה: "ביי"

במדרגות, בדרך למטה, חשבתי לעצמי איך הוא מצא אותנו? בית קטן, בתל אביב..

חשבתי גם מה הוא רצה..

עליתי על המונית, הסתכלתי על הנהג, נבהלתי לגלות שזה לא רוני, הנהג הרגיל שמסיע אותי כל יום לבית הספר..

הוא חייך, ניסיתי לפתוח את הדלת לרדת מהמונית, הדלתות היו נעולות, הוא לא נתן לי לרדת..

אני: "תן לי לרדת...!! מה הסיפור??"

הוא רק חייך ושתק, התחיל לסוע...

הוא עלה ברחוב שלנו, המשיך לסוע, הדרך לבית הספר, הפסקתי לדאוג קצת, פתאום הוא פנה בפתאומיות

לאיזו סימטה, פחדתי, הוצאתי בזהירות את הפלאפון שלי, להתקשר למישהו, לא הייתי סוללה.. נזכרתי ששחכתי

את המתאן אצל סיוון..

הדמעות עמדו לזלוג, הרגשתי את הצריבה בעיינים שלי, הסתכלתי מעבר לחלון וראיתי

אותו, עומד שם, מדבר בטלפון ומתחיל להתקדם לכיווני, הוא צעק, לא שמעתי מה הוא אמר אבל הוא נראה כועס..

ניתק את הטלפון והתקרב אלי עוד ועוד.. עוד ועוד..