היי חברים, אחרי הפסקה קצרה, כתבתי את פרק 4. אני יודעת שהרבה אנשים נכנסים לכאן, אבל לא משאירים תגובה. אני ממש אשמח לקרוא את התגובות שלכם, אפילו אם זה משהו קטן, זה עושה טוב על הלב... אז תרגישו חופשי ֿ:) 

ד"א, שמתי לב שהבלוג נמצא בפעילים  :)

4

כשהייתי ילדה קטנה נהגתי לאסוף סודות. זה היה התחביב הקטן שלי. הייתי מתבוננת בעובדי הבית, באמא ואבא, בילדים בבית הספר ותרה אחרי פיסות מידע סמויות מן העין. מדי פעם הייתי מבחינה בשינוי באווירה, במילים שנאמרו קצת אחרת, בהתנהגויות שהפרו את האיזון בין השגרה לבין משהו מרגש. הייתי רושמת את כולם במחברת שחורה קטנה ומחביאה אותה מתחת למיטה.

אני זוכרת את היום שבו אמא חזרה מבית החולים, מחזיקה בבטנה, ובעזרתו של אבא, עלתה בטפיפות רגליים חרישיות למעלה לחדר השינה. עקבתי אחריהם בכותונת הלילה שלי, עד שהגעתי לדלת חדר השינה שלהם, שהייתה פתוחה לכדי סדק. אמא ואבא לא ישנו יחדיו וראיתי את אבא נכנס לחדר השינה שלה לעיתים רחוקות למדי. ידעתי שמשהו אינו כשורה. ידעתי שמסתתר כאן סוד שלא רצו שאגלה. עצרתי את נשמתי כדי לשמוע את הדברים השקטים שהם החליפו ביניהם.

"תהיה לנו עוד הזדמנות, זו לא הפעם האחרונה..." אבא אמר. הוא עמד ליד החלון ובהה בחושך שהשתקף מתוכו. אמא ישבה על המיטה, עם גבה אליי.

"זו כן הפעם האחרונה, אדוארד. שמעת מה הרופא אמר." היא לחשה. חשבתי ששמעתי שרידים של דמעות בקולה. "הגוף שלי לא יוכל לעמוד בזה יותר."

אבא לא הסתובב אליה, הוא נראה כה מרוחק, כאילו יבשת שלמה הפרידה בין המיטה לעדן החלון. שניהם שקעו בדממה ורק הנשימות המקוטעות שלי נשמעו באוזניי.

"ניסינו."

חזרתי במהירות לחדר כדי לתעד את מה שראיתי. לא הייתי בטוחה למה, אבל ידיי רעדו כשכתבתי את המשפטים הבודדים במחברת שלי. התרחשה אבדה גדולה, כתבתי. וזו הייתה הפעם האחרונה.

בפעם אחרת התחקיתי אחרי קרייג הזקן ודייויד. היה זה יום קיצי, חזרתי מבית הספר בדרך העוקפת מן הפארק, מתענגת על שבילי האפר ומזמזמת מוזיקה קצבית שבקעה מן האוזניות שלי, כשלפתע ראיתי דמויות מרוחקות בבית הקברות הקטן בשולי הדרך. מסוקרנת, הפסקתי את המוזיקה והתקרבתי בחשאיות אל הדמויות עד שזיהיתי אותן.

הם עמדו ליד חלוקת קברים קטנה והתווכחו. דייויד מחה בידיו לצדדים וקרייג הזקן נשען על על אחד מעמודי השיש בתשישות. התכופפתי על ברכיי כמה עשרות מטרים מהם, מאחורי שיח קוצני והקשבתי. ידעתי שדייויד ישנא אותי אם ידע שהייתי עדה לריב משפחתי, ושמחתי, כי ידעתי שאוכל להשתמש במידע הזה מאוחר יותר נגדו, כשיעז להציק לי.

"מתי חשבת שזה הזמן המתאים להגיד לי? תכננת לחכות לנצח?" דייויד צעק. המצוקה בקולו הייתה ניכרת. אף פעם לא שמעתי אותו נסער כל כך.

"לא חשבתי שתבין. לא ידעתי איך להגיד לך את הדברים האלה, לא ידעתי איך לעכל אותם בעצמי." קרייג השיב בכניעה.

"בחרת להפוך אותה לקדושה מעונה עבורי." דייויד בעט באדמה בחוזקה. הצצתי בהם לרגע ואז מיהרתי שוב להתחבא. "במקום לספר לי מי היא היתה באמת, פחדנית גדולה!"

"אימא שלך לא הייתה פחדנית, דייויד ווטרס." קרייג החל להרים את קולו בהתגוננות. "היא עשתה את המעשה היחיד שהיא יכלה. אל תשפוט אדם במצוקתו, לא היית במצב שלה. היא הייתה חולה מאד ולא רצתה שתצפה בה הולכת ונעלמת."

"היא העדיפה להיות עם אנשים זרים במותה מאשר עם המשפחה שלה? אני לא יכול להבין את זה."

קרייג נאנח אנחה עמוקה.

"היא לא הייתה בסדר, בני. היא ידעה שהיא מאבדת את זיכרונותיה-"

"כל השנים האלה שבאתי לכאן, לקבר שלה, כשבכיתי והתחננתי שהיא תקשיב לי, לא היה פה אף אחד... הקבר הזה תמיד היה ריק!"

"דייויד, רק רציתי שיהיה לך מקום פורקן-"

"אתם חבורה של שקרנים! שניכם! אין שום הצדקה לשקרים שלכם! אתם שקרנים מנובלים!"

בצעדים עצבניים הוא עזב את חלוקת הקברים לכיוון הנגדי. נשארתי לשבת על האדמה הרכה עד שגם קרייג עזב ונותרתי לבדי. במחברת שלי הצטברו שברירים של רגעים תחת הכותרת 'דייויד'. כל אלו התחברו לאופיו הממורמר של הנער שהוא נהפך להיות.

כשסודות יצאו לאור הם שברו משהו מבפנים באנשים מסביבי. הם הפכו את המציאות על פיה. ולרגע אחד העולם כפי שהוא היה מוכר פעם לא היה קיים יותר. אך הזמן לא עצר מלכת ועל כל סוד שנחשף נערמו עוד עשרות שקרים שאיימו להיחשף.

הסוד שלי ושל ג'ורג' היה אחד שימיו היו ספורים מההתחלה. אי אפשר לשמור סודות לנצח במרחב סגור. אך היחסים בינינו שהתפתחו לאיטם היו הדבר היחיד שאפשר לי להמשיך לשמור על חזות רגילה כלפי חוץ. כלפי פנים, הלכתי ודהיתי.

נפגשנו פעמיים בשבוע. בכל פעם בחדר אחר כדי להימנע מחשיפה. החדר האהוב עליי היה החממה המלאכותית. צפינו בפירות ובירקות שגדלו תחת אורות הניאון הבוהקים ולרגע יכולתי לאבוד על עצמי ולחשוב שהיינו בשדות. היתה בחדר ההוא בריזה של טריות. בתוכה הצלחתי להרגיש קצת יותר חייה. סיפרתי על כך לג'ורג'. הוא לא חלק את ההתלהבות שלי ממקום המפלט הקטן שמצאתי.

"אין אומללות גדולה יותר מנסיון לחיות בתוך מבוך של שקרים." הוא אמר.

"אז היחסים בינינו הופכים אותך לאומלל?" חייכתי. הוא קרב את פניו לשלו ונשק לי. הנשיקות שלנו הרגישו כמו מכניזם ללא תשוקה. ובכל זאת רימינו את עצמנו, בתקווה לנסות להרגיש משהו שלא היה שם.

"את האומללות שאני מרגיש שום דבר לא יכול לכבות." הוא נשק לי שוב ונשכבנו על הרצפה הקרה זה בזרועותיו של זה. "את בסך הכל ילדה, ג'וליה. אנחנו נזקקים זה לזה כדי להרגיש חום אנושי וקרבה אבל אין כאן אהבה. ולא תהיה."

המילים שלו היו קרות כמעט כמו הרצפה שעליה שכבנו. למרות שגם אני הרגשתי את אותו הדבר, זה הכאיב לי כעקיצה לדעת שהייתי רק כלי לסיפוק גופני זול. פתאום הרגשתי כל כך ריקה מבפנים.

"אהבת פעם מישהי באמת?" שאלתי בשקט.

"אני לא חושב שאני מסוגל. לא אחרי מה שראיתי בתחילת המלחמה." הוא השיב בקול מרוחק. "אהבה היא לחלשים. הם נאחזים בזה כמו בשביב אחרון של תקווה. איני רוצה שיאחזו בי, איני רוצה להיות תלוי באף אחד. אני רוצה לשרוד כדי לראות מה יקרה לעולם כשהמלחמה תגמר ואני לא רוצה שזנבות ייסחבו אחריי בדרך. אני רוצה להיות חופשי."

"אל תדאג, אני לא מתכוונת להיאחז בך, כשהשהות שלנו בבונקר תגמר, אני אתנתק ממך לחלוטין." אמרתי בבטחון.

הוא צחק.

"את ילדה פטפטנית במיוחד."

"ואתה חוכמולוג מתנשא."

"ועדיין מצאת נחמה בזרועותיי. אין מה לעשות, אני כל כך מושך שלא יכולת לעמוד בפניי." הוא לגלג.

"עדיף שלא תדבר ופשוט תנשק אותי." וזה מה שהוא עשה. הורדנו בשקט את הבגדים והייתי שלו מתחת לאורות הניאון הזוהרים. כשהסתכלתי עליו אחרי, ידעתי שאיני רואה את מי שהוא באמת מאחורי המסכות שלו, ואותו לא עניין כלל מה שהסתתר מתחת למסיכות שלי. המשכנו להעמיד פנים כלפי הסובבים אותנו וכלפי עצמנו.

יום אחד הגנרטורים שסיפקו לנו אור כבו. ללא אזהרה מוקדמת. לפתע מצאנו עצמנו בחשיכה מאיימת. היה זה בדיוק בשעת תורנות המטבח שלי עם דייויד. הוא שטף כלים ואני חתכתי ירקות לארוחת ערב. תמיד עשינו את המטלות המשותפות שלנו בשתיקה כי העדפנו להחליף כמה שפחות מילים אחד עם השני. אך הפעם החשכה תפסה אותי לא מוכנה. שמעתי את אמא ואבא מדברים ביניהם באחד מן החדרים הצדדים. קרייג ומישל חצו את המטבח בצעדים זהירים בחיפוש אחר נרות. אליאס מורטון התלהם ביחד עם ג'ורג' ליד הפסנתר. המים בכיור המשיכו לזרום ואני עזבתי את הסכין והירקות והתיישבתי על הרצפה, עם גבי אל המדפים. להפתעתי דייויד התיישב לצידי. התרגשות מוזרה חלפה במורד גבי מן הקרבה שלנו. לא יכולתי לראות את פניו אבל שמעתי את הנשימות העמוקות שלו. החשיכה לא הפחידה אותו. הוא הגן על עצמו בעזרת מסיכה של אדישות מפני העולם.

"מעניין מה קרה לגנרטורים." אמרתי. "אני מקווה שיוכלו להחזיר את האור במהרה."

"נוח לי יותר בחושך. צריך להעמיד פנים פחות." דייוויד השיב בקול דק.

חייכתי לעצמי.

"אפשר לשאול אותך משהו?"

"תשאלי."

"למה אתה כל כך שונא אותי?" אמרתי בחפזון. ידעתי שלא תהיה הזדמנות טובה מזו כדי לדבר בכנות. כשהיה חשוך לא היינו צריכים להתמודד עם המבוכה הכרוכה בגילוי סודות.

"למה את חושבת שהעולם סובב סביבך, ג'וליה?" דייויד השיב בשאלה. "ומי אמר שאני שונא אותך. אני פשוט לא מחבב אותך במיוחד."

"למה לא? גם כשהיינו קטנים, אף פעם לא רצית לשחק איתי."

"ומה את ידעת על בניית עפיפונים וחיפוש אוצרות באגם?" הוא נחר. "את היית ילדה. כל מה שעניין אותך היה לערוך מסיבות תה לבובות שלך וצעצועים של בנות."

צחקתי כשנזכרתי במסיבות הדמיוניות שערכתי בגינה עם עשרות בובות וכלי חרסינה קטנים שסידרתי בקפידה על שרפרף קטן ועגול. לא היו לי הרבה חברות בגן ובבית הספר היסודי והייתי צריכה למצוא פתרונות יצירתיים לבדידות שחשתי.

"הייתי יכולה לחפש אחרי אוצרות ביחד איתך, הייתי יכולה ללמוד איך לבנות עפיפונים, אבל תמיד דחית אותי. כאילו נולדת וכבר שנאת אותי." לחשתי.

"תמיד חשבתי שאת ילדה מפונקת ובלתי נסבלת." הוא הודה. "כל מה שיצא מפיך היה עלבונות. הייתי חייב להעליב בחזרה."

"אתה אפילו לא מכיר אותי! איך אתה יכול לשפוט אם אני נסבלת או לא? אם אני מפונקת או לא?"

"את רואה, את באמת קצת בלתי נסבלת." הוא צחק.

"אתה לא חושב שאם אנחנו תקועים פה בבונקר לזמן בלתי מוגבל, נוכל ללמוד לסבול אחד את השני יותר?" שאלתי.

"יש לך יותר מדי שאלות. עכשיו הגיע הזמן שאני אשאל את השאלות." הוא אמר ברצינות. יכולתי להרגיש כיצד פלג גופו העליון מופנה אלי למרות שלא ראיתי דבר.

"תשאל."

"את מבטיחה לענות בכנות?"

"מבטיחה."

"מה את חושבת שאת עושה עם ג'ורג'?" הוא אמר בבוטות. "ראיתי אתכם בחדר הוונטילטורים."

הרגשתי כיצד האודם מכסה את פניי. הסוד שלי נחשף.

"אני..." לא ידעתי מה לומר. החרדה החלה להציף אותי. לא ציפיתי שמכל האנשים בבונקר, דייוויד יהיה בין הראשונים שיגלה. לא ידעתי מה הוא יעשה עם המידע הזה, אך אם הוא לא חיבב אותי במיוחד כפי שהוא אמר, הוא בטוח יספר את הכל לאמא ואבא.

"ג'ורג' הוא לא בשבילך. הוא מבוגר מדיי והוא רברבן בלתי נסבל." דייוויד המשיך. "חשבתי שיש לך יותר שכל מלהסתבך עם מניאק כמוהו."

"מה אתה יודע עליו?" התעצבנתי. "אולי הוא נחמד, ויודע להקשיב, וטוב לב?"

"ואולי לא. קרוב לוודאי שלא. הוא פשוט מנצל אותך ואת התמימות שלך. איך את לא רואה את זה?" הוא התלהם. "הוא עושה את זה בשביל עצמו, לא אכפת לו ממך. בשנייה שנצא מכאן הוא יזרוק אותך לעזאזל."

"ואם אני אגיד לך שאני רואה את זה. אני יודעת בדיוק מה הוא עושה." השבתי בקול פגוע. העובדה שהוא חשף את השקר שלי כאבה כאילו הסירו פלסטר גדול במיוחד מבית חזי.

"אז אני אומר שאת טיפשה יותר ממה שחשבתי." הטונים שבהם הוא דיבר היו כה גבוהים שהייתי בטוחה שגם אחרים שמעו אותנו פתאום.

"רק אל תספר-"

"תעשי מה שאת רוצה." הוא התרומם על רגליו. "החיים שלך דפוקים לגמרי, כמוך."

כשהוא עזב המטבח האורות חזרו לפעול בזמזום חשמלי קצר. פתאום שמתי לב שלחיי היו דביקות ורטובות מדמעות וכל גופי רעד ללא שליטה.

*