אני ממש ממש מצטערת שלא עידכנתי אבל עכשיו אני יעדכן כל יום D:
אזזז יאלההה,,
הוא אמר היא אמרה פרק 2 חלק א' עונה שניה.
-מנקודת המבט של רוני-
אמבולנס לקח אותי, ביל,טום,,וגלי לבית החולים בברלין,זה היה הבית חולים של כל המופרסמים או העשירים.
זה לקח קצת זמן אבל הם הגיעו,לגלי היו כבר צירים והיא עמדה ללדת.
הנסיעה עברה בצרחות של גלי,היא עשתה לביל סימנים בכל היד.
רק אני הצלחתי להרגיעה אותה טיפה עד שהגענו.
שהגענו לבית החולים מלא כתבים,מראיינים וכל תקשורת אחרת הייתה מחוץ לבית חולים.
לא הבנו מי אמר לכל התקשורת הזאת.
הגענו לחדר לידה.
לגלי לא היה זמן לחכות היא בכל רגע צריכה ללדת.
רק ביל נכנס,אני וטום חיכינו בחוץ מדי פעם כתבים באו לשאול אותנו שאלות,אבל אני וטום היינו לחוצים מדי ולא יכולנו לענות על כל שאלה.
פתאום מישהוא קצת גבוהה לא ממש מבוגר נכנס וצלצול הפלאפון שלו נשמע בלי הפסקה.
"אני שוב חוזר אני לא יכול להגיד!"הוא אמר וניתק בעצבנות את הפלאפון והכניס לכיסו,אבל אז נשמע עוד צלצול פלאפון.
"הלו!,מה?;מאיפו הוצאת את זה זה שקר אחד גדול"!הוא ניתק ושוב נשמע צילצול פלאפון.
"אני לא יודע מה תגיד!תגיד שאין תגובה שלום ביי!"הוא אמר וכיבה את הפלאפון אחת ולתמיד.
"פיוו"הוא אמר והלך לכיוון שלנו.
"טווםם מה שלום גלי והאבא שלנו?"הוא אמר ונשמעה צרחה מהכיוון של החדר לידה.
"אתה שמעתה"הוא אמר וצחק.
"ושלום לך "הוא אמר ועשיתי פרצוף לא מובן.
"היי דייויד"אמרתי לו וחיבקתי אותו.
"מתרגשת הא"?הוא אמר וחייך.
"כן מאוד!!"אמרתי,והוא צחק.
-
-מנקודת המבט של גלי-
בלילה,הרגשתי שיש לי צירים,התחלתי לצרוח זה היה הדבר הכי כואב בחיים!
טום ורוני התפרצו לחדר,ורוני לקחה את העיניינים לידיים.
האמבולנס הגיע,אחרי כמה דקות של צרחות וכאבים באנמבולנס.
אוקיי זה פרק מאוד קצר פשוט אני חייבת לטוס!בערב יהי פרק שני 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
my tokio story